בוליביה, ארץ קשוחה, מונה מיילים- 16000-17200

1 דולר= 7 בוליביאנוס, דלק - קצת פחות מחצי דולר לליטר
בסה¨כ 10 ימים בילינו בבוליביה. יש יגידו טעימה. זו לא הייתה טעימה, זה היה ביס, ומה לא היה בביס הזה- מתוק, חמוץ, זיעה שנכנסה הוסיפה קצת מלוח, מדי פעם חצץ נתקע בין השיניים, אבל כשבלענו את הביס הזה שחררנו מן אנחה ששמורה רק למעדנים המשובחים ביותר...אאההההה
הכל התחיל כרגיל- חצינו את הגבול מפרו באגם טיטיקאקאה ומיד לעיר הראשונה- קופאקבאנה- עיר תיירותית שיושבת ממש על האגם וזכתה לתשומת לב של חצי שעה מאיתנו. שם נתקלנו בפעם הראשונה בחספוס הבוליביאני- באים לתדלק בתחנת דלק, יוצא חייל עם מדים ואומר שאין דלק. זוג קנדי שפגשנו בפרו הזהירו אותנו ממחסור דלק בבוליביה . טוב, הדרך נוסעת בין חצי אי באגם העצום והגבוה (3500 מ', אולי קצת יותר) הזה עד שמגיעים למיצר אותו חוצים ברפסודת עץ רעועה עם מנוע קטן- אם אוטובוס יכול, אז גם אנחנו. כמובן שלא ידענו על זה מראש אבל זו הייתה הפתעה נחמדה וזכינו לשיט באגם
החוסר בדלק חייב עיקוף קטן וסוף סוף מצאנו תחנה עם בנזין. חייל רושם פרטי כל רכב כדי לוודא שאנשים לא קונים כמויות גדולות ומוכרים אותם בפרו השכנה שם הדלק יקר הרבה יותר

לה פאז קרובה מאוד אך אנחנו נוסעים לכיוון סורטה. המישור הגבוה (4000 מ') מתחלף בנופים המוכרים לנו - רכסי הרים עצומים, ירוקים עם נהרות בינהם ומעברי הרים (פאסים) גבוהים וקפואים עד שמגיעים לכפר שמשקיף על נוף מרהיב. בהגעה מוצאים הוסטל מדהים שפרוס בבקתות על גדת נהר, שיחה קולחת עם הבעלים המעניין מספרת לנו מידע על המדינה שעשירה מאוד במתכות ומחצבים אך ענייה מאוד בפוליטיקאים ישרים כך שיש יותר הפיכות בשלטון משנות קיום המדינה. בין ההוסטל לעיירה מפריד ערוץ עמוק, ולאחר שהלכנו ברגל לבקר בעיירה חזרנו בחושך מצרים, ללא פנס, בשביל תלול - אחת החוויות המעניינות, תשאלו את גיל

למחרת יצאנו לכיוון לה פאז, בה רק חלפנו ונספר עליה במילה אח¨כ, בדרך לעיירה יפה אחרת בשם קורויקו בכדי לעשות את ¨דרך המוות¨. אל העיירה הגענו בכביש איכותי שבנו בשביל לחסוך את הדרך הזו, רק בגלל שפספנו את הירידה לדרך וגם כך בגשם והרוחות היה עדיף לנסוע בכביש. בעיירה פגשנו את סנטיאגו, רוכב מקולומביה, איתו אנחנו עתידים לחצות את הסאלאר וסביבתו. למחרת עלינו בדרך המוות. טיפוס של 3000 מ' לאורך 60 ק¨מ של שביל מתפתל עם מדרון בעומק 800 מ', ונחשבת ל¨דרך המסוכנת בעולם¨ עקב ממוצע הרוגים גבוה שהיה שם פעם. שטויות. היינו בדרכים הרבה יותר גרועות. הרבה חברות של טיולי אופניים עושות הרבה כסף מהתואר הזה. סרט מימין
ההגעה ללה פאז, הבירה הגבוהה בעולם, מטעה. מה שנקרא ¨מרחוק יפה, אך רחוקה מלהיות יפה¨. מרכז העיר זהו עמק וממנו מטפסות שכונות בתלילות לשני המדרונות העולים ממנו- מה שאומר רחובות תלולים וקשיי נשימה בטיפוס למי שלא רגיל לגובה הרב (3600 מ'), אך העיר עצמה די מגעילה ובשלוש מילים- שוק-אחד-גדול. דוכנים בכל פינה- מבשר דרך ירקות, אוהלים ועד עוברי אלפקה

מהעיר יצאנו דרומה , אגב קושי בהשגת דלק (בבירה!!), בכביש דרך אורורו, שם חברנו שוב לסנטיאגו, וביחד הגענו לעיירה שהתואר ¨שיט הול¨ באנגלית מחמיא לה, ובה ישנו בהוסטל המחורבן (תרתי משמע...) ביותר שישנו בו, ופה בעצם מתחילה ההרפתקאה האמיתית בבוליביה

בעיירה זו עזבנו את האספלט לשבוע. שביל מחבר בינה לבין העיירה אויוני, כשלפתע רואים אותו באופק- פס לבן ובוהק- סאלאר דה אויוני, מדבר המלח הגדול בעולם. הרבה זמן חיכינו לרגע הזה ומאוד חששנו שהוא יהיה מוצף מים (בדר¨כ בעונה זו הוא מוצף) וההתרגשות היתה רבה. להפתעתנו הדלק באויוני היה זמין ומבלי להתמהמה יצאנו לסאלאר. מוצאים את הכניסה אליו, מעט גושי מלח ורטיבות, אך מיד כשמתקדמים זה מתחיל... 12000 קמ¨ר של לבן חלק שעוטף אותך מכל הכיוונים, מאופק לאופק, ואתה יכול לרכב ימינה, שמאלה, באלכסון, למעלה ולמטה- זה לא משנה, הכל אותו דבר. אין יותר תחושת חופש מלרכב שם על אופנוע ותעיד הקסדה שלי שספגה צעקות שמחה אינספור.סרט משובח מימין
ב¨אגם¨ מספר איים- אנחנו ישנו באוהל באי שנקרא ¨אי הקקטוסים¨- בהגעה אליו הוא נראה ממש כמו אי, אלא שהים המקיף אותו הוא לבן, חלק ואתה מרחף מעליו. כמובן שאם נותנים לילדים מגרש משחקים כזה גדול הם מתחילים להשתולל, תהנו

למחרת חצינו את הסאלאר לפינה הצפון מערבית שלו לכפר לטובת קבלת דלק. למזלנו מצאנו זקנה שמוכרת דלק בביתה וחזרנו לסאלאר כדי לנסוע דרומה בדרך המהירה ביותר. פה מתחיל החלק הקשוח. דרום מערב בוליביה- אין רכבים, אין ערים, מדי פעם כפר קטן, שבילים קשים עליהם עוד נדבר ומחסור ב¨סם החיים¨- דלק וגם באוכל. אך הנופים מתגמלים מאוד והחוויות, כרגיל יש לומר, נצרבות לעומקן. הנוף מדברי, הרי געש בכל פינה, לעיתים לגונות לבנות או כחולות, אלפקות, ויקוניות (מן חיה שנראת כמו צבי ארצישראלי רק בצורת אלפקה, מקווה שמובן), ולמות רועות, בהרבה מהלגונות המון ציפורי פלמינגו, ומחוצה להן ציפורי ענק - מן סוג של בת יענה
אנחנו לא יודעים לאן נגיע ללינה, איך יש לנו מים ואוהל וקצת אוכל אז אין דאגה. מכוונים לאיזה כפר שאולי יש בו מקום לינה ומגיעים אליו חצי שעה לפני שקיעה רק בשביל לגלות שזהו מחנה צבאי קטן מאוד שיושב על מסילת ברזל. החיילים מפנים אותנו למקום אחר- נוסעים מערבה בשמש נמוכה מאוד, יד שמאל נאלצת להסתיר אותה לעיתים כדי לראות את השביל, השביל חולי, סנטיאגו נופל, ואנחנו מיד אחריו. האופנוע כבד מאוד ורכיבה בחול היא קשה אך מצד שני לא נורא ליפול עליו במהירות נמוכה. החול עמוק פחות מזה שהיה בלה מוסקיטיה בהונדורס אך מאז גיל נוספה (וגם כמה סבונים, בגדים וכו') כך שהרכיבה קשה הרבה יותר. ממש בטיפות האור האחרונות מגיעים לתחנת רכבת נידחת ממש על גבול בוליביה-צ'ילה המשמשת רכבות משא. מוצאים שם בחור שמארגן לנו חדר עם שלושה מזרונים וקונים בבית של מישהו אחר קצת טונה וביצים לארוחת ערב

למחרת נוסעים לכפר הגדול באזור ,אלוטה (וג'אינה..), על מנת לגרד קצת דלק, אך אין. נאלצים להמשיך עוד , בניגוד לכיוון המתוכנן, לכפר אחר שם מתדלקים וחוזרים לאלוטה שם כבר מחליטים להשאר ללינה. למחרת יוצאים מוקדם, ברגע שעוזבים את השביל הראשי השבילים שוב הופכים חוליים עם קוליסים שלוקחים את האופנוע לכל מיני כיוונים, צריך לשמור על ריכוז כל הזמן- רגע אחד אני מסתכל על איזה משהו בצד ואנחנו נופלים. זה היה במהירות איטית ולא קרה כלום אך אני כועס על עצמי מאוד- הנפילה היחידה ביום הקשה הזה סתם בגלל כזו שטות, כרגיל- מי שחמור אוכל קש
מגיעים ללגונה מדהימה- חלקה מלח לבן וחלקה האחר טורקיז עם המון פלמינגו ורודים בתוכה. שם פוגשים לראשונה ג'יפים- טיול מאוד פופולרי לסאלאר וללגונות. אנחנו מסתכלים עליהם יוצאים נמתחים מהג'יפ, בבגדי א' שלהם, נקיים וריחניים כשהמלווה המקומית מכינה להם ארוחת בוקר. אנחנו מאובקים, מזיעים, עם דופק גבוה ונראים כמו אחרי מלחמה. לא הייתי מתחלף איתם לשנייה. גיל מצד שני....השבילים הקשים ממשיכים- סנטיאגו רוכב לאט ונופל מספר פעמים ואני מתחיל לדאוג- הנפילות מעייפות לעיתים לא פחות מהרכיבה עצמה וגם גורמות לחוסר בטחון שמביא לעוד נפילות...אך הוא שורד בגבורה, גיל המסכנה יושבת חסרת אונים מאחור על האופנוע שנזרק מצד לצד- לפעמים עומדת ביחד איתי, אך כמו שכבר למדתי להכיר- גם היא גיבורה אמיתית

הנוף סוריאליסטי- הרי הגעש ממשיכים, צורות סלעים משונות נקרות לעיתים, לגונות בוהקות שוברות את הצבע החום, ויקוניה שבורחות מהאופנוע נותנות הרגשה של ספארי. אחה¨צ מתחילות רוחות אותן למדנו להכיר- חמים ביום ובשעות אחה¨צ מתחילות רוחות עזות של 30-40 קשר לדעתי והטמפ' צונחות. רוחות הצד מוסיפות לקושי. בסוף מגיעים ללגונה קולורדה, המפורסמת שבלגונות באזור, שכשמה- צבעונית להפליא- צבע הבסיס של המים אדום אך יש שם לבן, וכחול וורוד של הפלמינגו ועוד ועוד, ברקע של כל זה מתנשא הר געש. לינה בעוד ¨שיט הול¨, כרגיל ללא מסעדה (מרק וקרקרים מספקים אותנו) וללא מקלחת.

בבוקר שלמחרת אין מנוחה- החול מיד מתחיל ומכניס אותנו לעניינים במהרה, ברבור קטן בדרך גורם לעיקוף קל אך גם להגעה לגובה הכי גבוה שהיינו בו עד כה- 5050 מ'. שממה מוחלטת. הלגונה האחרונה היא לגונה ורדה- צבע ירוק עמוק ויפהפה, גם אגן גייזרים מעשן והזוי היה שם

çמעבר הגבול לצ'ילה הוא שם- באמצע שום מקום (רק ההגירה הבוליבינית שם), 5 ק¨מ לאחר מכן ואנחנו רואים מחזה נשכח- כביש אספלט. לאחר כל כך הרבה ימים ללא כביש עליה עליו משולה לריחוף
השינוי מבוליביה - המדינה הענייה ביבשת לצ'ילה - אולי העשירה שבהן - חד עד קשה לעיכול. אפילו שם, במעבר הגבול הנידח, איך שחוצים את השער השביל בצד הצ'יליאני הופך כבוש וחלק. התשתיות הן כמו באירופה, האנשים לבנים וקשה להבדיל פתאום בין מקומיים לתיירים, העיירה סן פדרו דה אטקמה אליה הגענו רוויה במלונות ומסעדות מעוצבים. למחרת כבר חצינו לארגנטינה (עוד נזגזג בין מדינות אלו הרבה) וגם פה - כבישים איכותיים, שילוט מודרני, מכוניות חדשות, יש אפילו דלק בתחנת דלק (!), אך המדבר בבוליביה, זה שאין בו את כל אלה, זה החם והקר והחולי והקשה- אני כבר מתגעגע אליו. כי כשקשה להשיג משהו הוא הרבה יותר משמעותי, הרי אם היה כביש לפסגת האוורסט, מה זה היה שווה? וגם כי בוליביה היא ארץ קשוחה, אבל אנחנו יותר

בספר אומרים שבוליביה היא ארץ הסופרלטיבים.
הם צודקים. זו הארץ הכי ענייה, הכי קשה, הכי מחוספסת, מאובקת ולא מפנקת שהיינו בה עד כה.
את העתיד לבוא סימן רק ברמיזה מסלול לילי שעשינו בלי להתכוון שדמה, אני בטוחה, לא"ש לילה של סיירת מטכ"ל. בסך הכל הלכנו לעיירה לאכול ארוחת ערב ולשם כך צריך לחצות ערוץ נחל (ירידה לערוץ ועליה בשביל צר להולכי רגל בלבד לעיירה). נכון, זה לא נשמע רע כשיש אור, אבל כשאנחנו חזרנו מהעיירה היה חושך מוחלט, לא ראיתי אפילו את כף ידי כשהיא מושטת קדימה, בטח שלא רואים את הצוק שלמרגלות הרגליים או את הנהר ולא את עומר שגישש מהו השביל בכפות ידיו וכל הסאגה דמתה לסצנה מהסרט ¨פרוייקט המכשפה מבלייר¨. אבל זו הייתה רק ההתחלה, עוד חוויה שאפשר לכתוב אחר כך בבלוג, לא משהו שכרוך בו סבל אמיתי. בהמשך היינו בדרך המוות, דווקא שם פחות ראיתי את המוות קרב (דבר שכבר התרגלתי לראות) ובאמת שהתאכזבנו. כשאני אומרת את זה זה נשמע יותר אמין, לא?
ועכשו מתחיל הסיפור האמיתי והקשה. הוציאו ממחטות ושבו על כרית נוחה כדי שחלילה מתוך הזדהות עימי לא יכאב ישבנכם, לא יטולטל עולמכם ולא תחטפו סלע בצלע. ואולי כדאי שגם תחזיקו במשהו, רצוי חזק ויציב, לפחות בשבילי - כי אני כל כך רציתי לעשות את זה ולא היה במה. (ולא, עומר לא היה מספיק או יציב). דמיינו עיירה נידחת, אבק וסלסלות קוצים מתערטלות ברוח חזקה ברחובות השוממים מאדם. אישה זקנה פותחת את הדלת להציץ מי הם האמיצים שהגיעו בשעת לילה מאוחרת. סתם. דמיינו עיירה מכוערת ומאובקת שהגענו אליה כי נגמר הדלק בתחנת הדלק (הכי בלי דלק אמרתי?) ואנחנו צריכים לקנות דלק בשחור מאיזה אחד. דמיינו את הגסט האוס הכי מגעיל שיש עם השירותים הכי דוחים שיש והאוכל הכי לא טעים שיש עם הומלס הכי קרציה שיש. שם ישנו.
עכשו אתנחתא קצרה בתיאור הדברים הכי לא טובים שיש בבוליביה לטובת הדבר הכי טוב שיש בה - הסלאר. אין תיאור שיצליח שלא לגרוע מהמקום המדהים הזה. התמונות ידברו בעד עצמן ואני רק אנסה להעביר לכם את התחושה שהמקום נותן. הוא נותן תחושה של חופש ושקט ואת ההנאה הטמונה בידיעה שאתה רק אדם, שיש דברים גדולים ממך וחזקים ממך. אני לא יודעת למה אבל למראה טבע כל כך יפה ועצום הידיעה שאני רק אדם מנחמת אותי והגימוד הזה מאפשר לי להסיר מעלי דאגות ומחשבות ומקל על כתפיי. ואז אני חשה חופשייה. בבוקר אוקיינוס החול הלבן ובלילה מנגד אוקיינוס של כוכבים (שניים נפלו, הבעתי משאלה, אני לא יכולה לגלות) הלבן נכנס והופך לחלק ממך והפכתי שם לרגועה, צלולה ומרחפת.
אבל זהו, שם זה נגמר וכל הלבן היפה שלי התלכלך באבק

מפה התחילה הדרך הכי גרועה בבוליביה. נסיעה במדבר הכי צחיח בעולם (ההגדרה הכי הזויה שאני שמעתי כי ממש לא ברור לי איך אפשר להשוות צחיחויות בין מדבר למדבר?) כל אבן מתחרה בשניה מי תהיה יותר תקועה באמצע השביל, כל גרגר חול מנסה הכי להיכנס לי לעין וכל דיונה בודקת מי תפיל את האופנוע הכי מהר. מזג האוויר של הבוקר מנסה להיות הכי חם ומהביל ובערב כל משב רוח משתדל לנשוב הכי חזק שאפשר. כן, אכן ארץ של סופרלטיבים

אני הכי חסרת אונים בישיבה מאחורי עומר, כל תנועה שלי יכולה רק להחמיר את המצב, יש תקנות זהירות לדוגמא שאסור להוציא ידיים ורגליים מהחלון - אז גם אם נדמה לי שאנחנו הולכים ליפול אני פשוט צריכה להישאר ולשבת כמו שאני, אסור לעצום עיניים כי גורם ההפתעה מסוכן לא פחות (כבר ניסיתי). ובתוך כל זה עומר הכי מבסוט ואני הכי מבואסת ואחרי זה יהיו לנו הכי הרבה ריבים... יומיים שלמים אנחנו נוסעים במדבר הזה ¨הכי צחיח בעולם¨- יופי לו.
וכשאנחנו לא במדבר אני מעבירה את לילותי עם שני גברים, האחד במשבר גיל המעבר עם תמונות של נשים ערומות על המחשב ונוחר בלילה והשני רק במשבר גיל - כי הוא כנראה מנסה לשבור אותי או משהו.. שמתלהבים לגמרי מכל המצב ומדברים רק על צריכת הדלק וצריכת המים ולי רק בא לצרוח! אין מקלחת, אין אוכל (בטונה יש עצמות ובביצים סלמונלה) ולי כבר אין כוח.
במהלך הדרך נתקלים פה ושם בג'יפים שעושים את המסלול שלנו ואני חולמת בהקיץ איך אני יושבת איתם בג'יפ יפה ונקייה, מביטה מהחלון ונהנית מהנוף מתרשמת מהאומץ של השניים האלו על האופנוע ואוכלת אוכל ביתי. ואז עומר מעיר אותי בצ'אפחה על הכתף ואומר לי ¨מה היית מעדיפה את זה? מה אנחנו בחורות, מוש?¨ ואני חושבת לעצמי: אוי ואבוי, הלכה הזוגיות, עומר חושב שאני גבר
ובאמצע המדבר הדבר הכי מפתיע - בתוך הכלום החום צהבהב הזה לפתע לגונה יפיפיה עטורת צבעים (נראה כאילו הצייר שפך את המים שאיתם צייר וכל הצבעים מהמכחול נשטפו והתערבבו ביחד בכיור) היא אומנם מריחה הכי מסריח שיש (חוץ מהגרביים של עומר אחרי שכיבסנו אותם בסבון הכי מסריח שיש) אבל בתוכה אלפי ציפורי פלמנגו.
אין מראה יותר סוריאליסטי מזה.. הציפור הכי וורודה, עדינה ונשית הולכת על קצות אצבעותיה בביצה הסרוחה הזו באמצע מדבר משמים.
כנראה שהיו עוד דברים בבוליביה, תוכלו לקרוא את התיאור האובייקטיבי יותר, אם כי קצת מאושר יתר על המידה, בצד של עומר, אבל אני בעיקר זוכרת את צחיחות המדבר, הלילות עם הבחור הנוחר על מזרונים בתחנת הרכבת, תחושת חוסר יציבות מתמדת ומפגש אחד עם החול, פרוות אלפקה שנעלמה ברוח המכלה והשאירה את ישבני חשוף וכאבי בטן וגב.
גם אני הייתי כפלמינגו בבוליביה.

(בפוסט הבא , שכבר נכתב בארגנטינה, צפו לגירסא הנשית למונה המיילים של עומר. קבלו את: מונה הקלוריות של גיל)