אושוואיה, תתכונני, אנחנו מגיעים!

2011-06-15T17:07:00.001+03:00

ה-סרט:

תם הטקס

2009-03-29T17:01:00.000+03:00

ארבעים אלף קילומטר, 13 מדינות, 8 חודשים ושבוע, בערך 2100 ליטר דלק וכמות דומה של בירה, 6 צמיגים אחוריים, 2 צמיגים קדמיים (השני מפנמה סיטי!), החלפת שרשרת אחת, אפס החלפות גלגלי שיניים/כבלים/ידיות, לפחות 8 רפידות קדמיות ואחוריות, 25 פוסטים בבלוג הזה, שתי שעות טיסה (חצי שעה ג'יירוקופטר והשאר אולטראלייט), 5 ימים על יאכטה, אלפי אלפי ק"מ בשטח, פעם אחת גמר דלק באמצע שומקום, 3 פעמים כמעט גמר-דלק-באמצע-שומקום, אפס תאונות רציניות אבל 3 "כמעטים", טביעה אחת "אמיתית" של האופנוע ועוד 4 כמעט, 5 שותפים לרכיבה, אחד מהם סוטה, השאר ישארו חברים טובים, ג'ינגי משוגע אחד-אתה מלך גדעון, פעם אחת חשש קל לחיים (שלי, לגיל בטח היו הרבה יותר), פעם אחת נסיעה בלילה במדבר בלי אורות בכלל, 970 ק"מ ביום הכי ארוך- חלקם בשטח ובחושך ורובם בגשם שוטף, פעם אחת לינה בבית של אנשי גריפונה, פעם אחת תקלה "רצינית", התאבדות אחת של ג'י פי אס, ועוד אחת של לדרמן (שניהם הוחלפו על חשבון החברות), לפחות 4 ארוחות חג עצומות, 3 פעמים עצירה ע"י הצבא הקולומביאני באמצע הג'ונגל, פעם אחת מעבר מתחת מכסה מנוע מעופף, פעם אחת תקיעה בגלל מפולת, פעם אחת אבן נופלת בול על הקסדה, לפחות 20 קפיצות מעל קו המשווה, פעם אחת מעל 5000 מ', אבל מספר שבועות מעל 4000 מ', אכילת שרקן אחד, 40 מעלות הפרש ביום אחד, פעם אחת זכייה להערצה, כמעט חודש רצוף לינה באוהל, אין ספור אנשים מדהימים לאורך הדרך רובם לא ישכחו לעולם, עשרות קילו של בשר/דולסה/גלידות/אמפנדות, ביקור לפחות ב 8 איים טרופיים, פעם אחת יותר משבוע רצוף עם נעליים רטובות, פעם אחת יותר משישה ימים רצוף בלי אספלט, 5 פנצ'רים (4 בארגנטינה!), ארבע נסיעות באוטובוס, שלושה אוהלים שונים, שני גלגלים בלבד, אחד אלוהינו

זה התחיל הכי חזק ולאט לאט הוגבר...דרך החום הבלתי יאמן והלבד כל כך במדבר המדהים של באחה קליפורניה בשיא הקיץ עם רכיבות שטח אינסופיות, ומיד משם ללכת לאיבוד בקניונים העצומים באזור הקופר קניון בגשם, ומעל העננים בדוראנגו, והיום הארוך ביותר בדרך למקסיקו סיטי עם 15 שעות רכיבה כמעט רצופות, ומיד פיצוי בדמות שבוע מפנק עם ניב המלך ורחל שפינקו אותי שבוע שלם- שוב תודה ענקית, מת עליכם, והשלושה ימים הבלתי נשכחים עם ארנולדז בצ'יאפס כמו שרק עם ארנולדז אפשר לחוות- נראה אותך בארץ גיבור, והאתרים היחודיים בגוטאמאלה, והרכיבה עם ג'ף שהפכה את הונדורס לאחת החוויות הכי חזקות בטיול למרות הכשלון בלה מוסקיטיה- איש יקר מאוד, והרי הגעש והלגונות בניקרגואה, וחציות הנהרות והבוץ בקוסטה ריקה עם הגשם הבלתי פוסק, והאיים בפנמה עם החופים הבלתי נתפסים, והחגים בפנמה סיטי עם הארוח הבלתי יאמן של יוסי ומשפחתו המדהימה כולל הטיסות באולטראלייט וג'יירוקופטר שלא ישכחו, והחבורה המופלאה מההוסטל בפנמה סיטי- טאריק וחנה, פי ג'י, ההודית שאינני זוכר את שמה, צביקה וכמובן סיימון המלך שהיה חברי הטוב למשך חודש כולל ההפלגה דרך גן עדן סן בלאס והנחיתה בקולומביה, והמפגש המרגש עם גיל, והנסיעה הראשונה יחד מועכת האשכים, וכל החוויות בקולומביה מהחופים הקריביים , המפגש עם קארי ואדם, תחילת הטיפוס לאנדים, המפגש עם רנה, האיש ההזוי בשוק, השבילים הרטובים בג'ונגל עם החיילים, ודרך המוות האמיתית המדהימה בקולומביה שלקחה אותנו מעל לעננים, וחציית קו המשווה באקוודור, ומיד לאחר מכן קיטו המדהימה, והאנדים של פרו...אחח האנדים של פרו עם כל החוויות הקשורות בהם, והקורדיירה בלנקה- אין מילים, והמאצ'ו פיצ'ו- האתר התיירותי מהבודדים שנהננו מהם, ובוליביה הקשוחה והמדהימה שנצרבה אולי הכי עמוק עם הסאלאר הבלתי נתפס, וארגנטינה וצ'ילה המפנקות עם האוכל והאנשים וגם הנופים המדהימים, וטל ואיילון היקרים, ודייגו האיש עם הלב הכי רחב שבזכותו סיימנו את הטיול עם הטעם הראוי, וכל שאר האנשים הטובים לאורך הדרך שלא נשכח והזכירו לנו כל פעם מחדש שלמרות כל הנופים המדהימים האלו הנכס הכי יקר פה זה אנשים גם אם הם לא מדברים את אותה שפה, והאופנוע שאני מרגיש שאני כבר חלק ממנו שעמד בגבורה בהכל בלי להשמיע ציוץ, רק להניע ולנסוע המפתחות בפנים, אין אין אין דרך יותר טובה מזו לטייל בעולם- ידעתי את זה לפני ועכשיו אני יודע את זה הרבה יותר טוב
וגיל- שהקשר איתה כמובן ידע עליות ומורדות באופן טבעי - אין, פשוט אין יותר אינטנסיבי מזה, אך שם אותנו לא רק גבוה יותר על הגרף אלא על גרף מקביל אליו ניתן להגיע רק לאחר חוויה משותפת כזו, הבחורה הזו היא גיבורה אמיתית, יותר ממני זה בטוח, לא תאמינו באיזה קשיים היא עמדה והכל תוך צורך באמון מלא בי (לא טריוואלי...), לא התפשרנו על אף דרך בגלל שהיינו שנינו- כל הדרכים הקשות הרגישו את נחת גלגלינו ובכל מזג אוויר, והכל בלי מרכך, לעיתים אפילו בלי סבון לפנים, אני מאוד שמח שהיא באה והצטרפה אליי לפה, ואחרי ארוע כזה כבר אי אפשר לאיים עלינו
ואת כל אלו יש לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח. היופי בעניין הוא שיש עוד לפחות 4 יבשות לראות- איזה אחלה עולם יש לנו

אני שונאת לסכם דברים, זה בדרך כלל אומר שיש לי מבחן או משהו דומה והאמת שאני גם די גרועה בזה.
קשה לי לתמצת הרבה רק לכמה שורות וההבחנה שלי בין עיקר לתפל היא גם לא משהו ובעצם רק הפיסקה הזו כשלעצמה מוכיחה את הטענה.
אבל בכל זאת מחר זה היום האחרון שלי במסע הזה ויש דברים שצריכים להיאמר וכמה חודשים שיש לסכם..
על שלושה דברים הטיול עומד: האופנוע, עומר ואני (לא בהכרח סדר הזה, אם כי לא תלוש לחלוטין מהמציאות).

האופנוע -
מי היה מאמין שאומנם לא אחזור עם גריז מתחת לציפורניים כמו שעומר קיווה אך זה יהיה רק בגלל שעשיתי מניקור לפני. כן, היום אני יודעת שהדרך הטובה והכיייפית ביותר לטייל היא על אופנוע. האופנוע מייצר אתגרים והרפתקאות שלא ניתן למצוא בשום אטרקציה בשום מדינה. הוא מאפשר חופש ששום כלי אחר לא יכול לאפשר והוא פותח דלת בפני אנשים מדהימים. מתברר, שאנשים שאוהבים אופנועים, בכל העולם - הם אנשים מאוד מיוחדים. לא רק בגלל שהם לובשים בגדי עור צמודים ובנדנות (סתם, למרות שזה מאוד מצחיק לדמיין את עומר לבוש ככה, תנסו) בעיקר בגלל אישיותם וטוב ליבם. לי הסתבר, שברגע שאתה מטייל עם אופנוע אתה בעצם חלק מקהילה. והחבר'ה האלו יעזרו לך בכל מה שצריך - החל משעות של חיפוש צמיג לאופנוע ועד אירוח מלא בביתם, אהבתם הכנה לכלים הרועשים והכבדים האלו מחפה על העדינות והשקט ששוכן בהם. הם עוררו בי השראה בטוב ליבם והחברות שיש בהם להעניק.
אני זוכרת במדויק את הרגע שבו התאהבתי במסע הזה. האמת שרציתי לכתוב על זה איך שזה קרה אבל בזמנו הרגשתי שזה ממש קיטשי. ייתכן וזה נכון - אבל תתכוננו, כי בבלוג הזה אין קיטש שהוא קיטשי מידי. מה שהופך את ההתאהבות שלי לאהבת אמת שאינה בר חלוף היא העובדה שזה קרה באחד הימים היותר קשים, רטובים ומפחידים שהיו לנו בטיול. רכבנו על האנדים בפרו, הדרך הייתה דרך עפר הררית ומפותלת, כל היום ירד מבול ושנינו היינו רטובים עד העצמות - אך הנוף החסיר בי פעימה והרטיט את ליבי. גם בעומר התאהבתי ככה.
אבל אין לי מילים וקשה לתאר את התרחבות הלב והתמלאות הנפש נוכח הפלאים, הנופים, האנשים והחוויות. נוכח הדברים שיש לעולם להציע לנו אם רק נרצה והקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לקחת הכל בשתי ידיים.

עומר -
האיש הנפלא שלי, אני לא רוצה להביך אותו..
הטיול הזה עשה לנו מה ששנים ביחד אולי היו מייחלות ויכולות לעשות. כשאני חושבת עלינו לפני ואחרי ההרגשה היא כמו של תינוק שזחל והיום כבר יודע לרוץ (ולא, אנחנו לא בהריון). אם היו לי חששות לפני הטיול, הן נגעו ברובן מה יהיה בנינו ואיך נסתדר. אומנם, לא אתיימר וגם לא ארצה לומר שלא היו בנינו ריבים, צעקות ואולי אפילו איזה ניסיון התנקשות פה ושם. אבל הייתה הרבה יותר אהבה, חברות, תמיכה, צחוקים, ריגושים חיבוקים וכיף. הוא היה בשבילי הכל וגם היום הוא הכל - אך בגולה הוא מילא תפקידים רבים בהצלחה מפתיעה. אני מרגישה שהיום אני מכירה אותו הרבה יותר וגם אוהבת אותו הרבה יותר.
אני לא יכולה שלא להודות לו על היותו מי שהוא ועל ההרפתקה המדהימה הזו שהוא רצה ואיפשר לי להיות חלק ממנה. לא הייתה עושה מסוג זה עם אף אדם אחר שאני מכירה ואיתו הייתי מוכנה למסע כל החיים.

ואני -
האמת, הפתעתי את עצמי.
לא ידעתי שיש בי את כל מה שהיה בי במהלך הטיול ויותר מזה, לא ידעתי שאני אהנה מזה כל כך. והכוונה - לא ידעת שאני אהיה מסוגלת לרכב שעות ללא הפסקה, בכל מזג אוויר, ליפול ולקום ואז להרים את האופנוע, לפחד אך לא לעצור אלא לתת לאדרנלין לזרום ולרגש, לישון בשטח ימים שלמים, לבשל לא רע בכלל (בהתחשב בתנאים), להשתמש רק בשמפו וסבון קשה לגוף ולרגע לא להרגיש מחסור או רחמים עצמיים, לבלות עם עצמי ומחשבותיי שעות על גבי שעות בגבורה ולרצות עוד מסע כזה.
וזה אכן מסע, לא טיול או חופשה, מסע לארצות רחוקות, בדרכים נידחות, בכבישים מהירים ושבילים יתומים, בנוף מדברי, הררי, בג'ונגל ובשדות, בחום ובקור ולפעמים שניהם באותו היום. לפעמים בלי הרבה אוכל בכלל ולאחרונה ימים של שלוש ארוחות מלאות, שינה באוהל, בהוסטל או בבית של חבר טוב, שינה במיטה זוגית או לחוד על מיטות קומתיים, מקלחות משותפות או שאין מים בכלל.
מסע שלי ושל עומר כזוג אחד לקראת השני, לצד השני ומאחורי השני ומסע שלי עם עצמי שכנראה לא ייגמר לעולם.

Diego

2009-03-08T17:00:00.000+02:00

tal y como pensamos que todo lo que se vio una gran sorpresa. nos hemos encontrado el hombre con el corazón más grande en todo el viaje. su nombre es Diego, en primer lugar nos encontramos con él en el norte de Argentina y de nuevo en contacto con él hace 2 semanas en Buenos Aires, ya que este hombre es increíble acogida como nos lo sabemos desde hace años.
No sólo que estamos invitados en su bonita casa, también nos introduce a todos sus grandes amigos y familia y nos mostró el verdadero hermosa Argentina.
Sus amigos - Patu, Karla y poco Luli nos trató como si estuviéramos familia y nos hizo sentir muy bien en su casa. Patu es un gran chef y tuvimos el mejor asado nunca - dos veces! y también se reunió con el maravilloso y Gabby Marselo y Dani que nos ayudaron a comunicarse y son tan bonita y agradable.
tenemos no son suficientes palabras para decir lo que esto significa para todos nosotros. en este viaje que tiene gran experiencia - algunos de ellos son de la naturaleza y el viaje en sí y algunos de ellos son de la gente que encontrarás. y seguro - nos reunión Diego, es una de las mejores experiencias de este viaje.
Sólo podemos esperar que un día Diego llegará a Israel y que se abre nuestro corazón y nuestra casa para él la forma en que hizo para nosotros. Es inspirador para conocer gente como él, con ese gran corazón y el alma, con la felicidad interior y bondad, con tanta generosidad. Gente como Diego, y al igual que sus amigos te hacen creer en lo bueno que hay en este mundo y en la amistad. Sólo podemos decir gracias y enviar nuestro amor con una gran esperanza de que se trully reflejar lo que queremos decir. una cosa es segura, Diego seguirá siendo nuestro amigo para siempre y que siempre lo aprecian y el gran momento que tuvimos aquí, en nuestra mente. Diego, que te amo, nunca te olvidaré, y estamos a la espera de que vengas. Omer "Osman" y Gil

Just as we thought we saw everything we got a big surprise. we have met the man with the biggest heart in the whole trip. his name is Diego, first we met him in the north of Argentina and we contact him again 2 weeks ago in buenos aires, since than this amazing man is hosting us like we know him for years.
Not only that we are guest at his lovely home, he also introduce us to all of his great friends and family and showed us the real beautiful Argentina.
His friends - Patu, Karla and little Luli treated us like we were family and made us feel great at their home. Patu is a great chef and we had the best asado ever there - twice! and we also met the wonderful Gabby and Marselo and Dani who helped us communicate and were so lovely and friendly.
we have not enough words to say what this all mean to us. in this trip you have great experience - some of them are from the nature and the trip itself and some of them are from the people you meet. and for sure - us meeting Diego, is one of the best experience of this trip.
We can only hope that one day Diego will come to Israel and we will open our heart and our house for him the way he did to us. It is inspiring to meet people like him, with such an huge heart and soul, with inner happiness and kindness, with such great generosity. People like Diego, and like his friends make you believe in the good that there is in this world and in friendship. We can only say thank you and send our love with a big hope that it will trully reflect what we mean. one thing is for sure, Diego will remain our friend for ever and we will always cherish him and the great time we had here in our mind. Diego, we love you, we will never forget you, and we are waiting for you to come. Omer "osman" and Gil

אושוואיה עד לבואנוס- שנייה לפני הסוף

2009-02-25T16:59:00.000+02:00

סרט מימין - כולל הרפתקאה מסמרת שער לקראת סיומו -יתכן וזה הסרט התחתון, תקלה במערכת

זהו זה, המנוע הודמם והתקרר, ממש וכמעט נגמר המסע, או לפחות החלק הרכוב שלו.
הדרך מאושוואיה לבואנוס איירס זוכה לתואר המפוקפק - " הדרך המשעממת על פני האדמה"- שלושת אלפים ושש מאות קילומטרים של כלום צרוף, אדמה שטוחה מכוסה בעשב חום וזהו.
עשינו אותה ב- 6 ימים של עינוי סיני, לפחות היינו עם עוד זוג, טל ואלון היקרים כמו שנאמר-צרת רבים חצי נחמה
מוקד עניין אחד היה בדרך- חצי האי ולדז בו ניתן לראות לוויתנים (בעונה ואנחנו לא היינו בעונה), כלבי אריות ופילי ים, ופינגווינים- מושבת הפינגווינים הגדולה בעולם מחוץ לאנטרטיקה נמצאת בסמוך.
הפינגווינים הללו הן חיות חמודות להפליא, הולכות לאט ומוזר על היבשה (מתרחקות עד 800 מטרים מהים לקינון) ובים שוחות כמו טורפדו. הן גם חברותיות- תתקרב אליהן והן יסתכלו במבט סקרן בראש מוטה הצידה.

ההגעה לבואנוס סימנה את סוף המסע, סוף שאינו מאפיין שום דבר ממה שחווינו בטיול- עיר אירופאית לחלוטין בהיבט הארכיטקטורה, חזות האנשים וכו' אך יותר תוססת וצבעונית מהן. לא מדמה כלל אף עיר בה ביקרנו בטיול.
אם הייתי עושה את הטיול עוד הפעם הייתי משנה דבר אחד- מתחיל אותו מהסוף להתחלה, פחות כיף לסיים בארגנטינה המשעממת ברובה..
לא נרחיב את הדיבור על בואנוס למעט על ביקור במשחק של בוקה ג'וניור- אלופת ארגנטינה הידועה בקהל האוהדים ה"מטורף" שלה, ולא פלא- כמות הסמים שעישנו ביציע שלנו (יציע השרופים) יכולה למסטל את השפוי באדם, לנו אגב לא הציעו..
נראה שלא יותר מדי מעניין אותם מה קורה במשחק, הם באים להתפרק, לשיר ולרקוד. אין קללות ויריקות רק שירים, שירים ועוד שירים.

השכונה לה בוקה עצמה, אגב, שכונת פחונים ענייה, אך צבעונית מאוד וברחוב התיירותי שבה רוקדים טנגו ברחובות, נחמד.
ביקרנו גם במפלי האיגואסו, לשם לקחנו אוטובוס מפנק של 15 שעות כיוון. לגבי המפלים עצמם ובכן, כמו שיש את הקרחון הכי גדול, מדבר המלח הכי גדול, הכנסייה הכי גדולה וכו', יש את המפלים הכי גדולים שלאחריהם כל מפל נראה כמו זרזיף עלוב

זהו זה, עוד שבועיים בארץ, פוסט סיכום יהיה בקרוב.
אגב, מישהו מחפש אופנוע לקנייה?

צ'או

ואלו הן המדינות שביקרנו בהן במסע

סוף הדרך, מונה מיילים 21250-22750

2009-02-16T16:58:00.000+02:00

לפני שנגיע לקטע החשוב והמרגש עוד עברנו כמה חוויות מהנות יותר ופחות כיאה לפיינל של הארוע הזה...
פיץ רוי
רוטה 40, או אם תרצו דרך 40, הארגנטינאית היא דרך אגדית שחוצה את כל המדינה העצומה הזו מצפון לדרום בצידה המערבי, ממש בשיפולי האנדים, בדיוק איפה שכל הנופים היפים. בחלקה הצפוני ישנם חלקים סלולים אך בדרום זהו שביל בלבד. בפטגוניה השביל שומם ונידח.
אחרי שקנינו דלק בג'ריקן ממישהו באיזה חור כי נגמר שם הדלק בתחנת דלק הגענו לקטע שנחשב אימת האופנוענים עקב רוחות עזות וקוליסים עמוקים אך הרוחות היו חלשות ותיק תק הגענו לעיירה בשם אל צ'אלטן שיושבת מתחת להר הפיץ רוי- הר גרניט עצום ורב רושם שרואים עוד ממרחק של עשרות קילומטרים. לאתר הקמפינג בעיירה יש את הנוף הכי טוב כך שכשקמים בבוקר בזריחה ומקבלים ברכת בוקר טוב בדמות הרכס המדהים הזה המואר באורה האדום של השמש העולה

אל קלאפטה
האטרקציה הבאה והקרובה על הדרך היא אל קלאפטה. בדרך לשם כבר פגשנו את הרוחות המדוברות והידועות לשמצה- פשוט רוחות מטורפות שמלוות אותנו עד היום, 40 קשר לפחות לדעתי שכשהיא מכה בגב או בפנים זה לא נורא אולם מהצד זה מקשה מאוד על הנהיגה, בפרצי רוח אף מזיז את האופנוע כמה מטרים הצידה, הכי כיף לפנות החוצה מהרוח מרוח צד לרוח גב- היא עוזרת לאופנוע לפנות ובן רגע המאבק נפסק ויש שקט, למרות שנוסעים 100 קמ"ש שומעים את המנוע כאילו עומדים במקום. קונדורים, הציפורים הדורסות הגדולות בעולם, עומדות בריחוף יציב לצידנו עם הרוח הזו-מדהים

עם ההגעה לעיירה פגשנו את רנה, ידידנו הלוקסמבורגי משכבר הימים, איתו היו לנו ימים משותפים מהנים בקולומביה, וביחד איתו פגשנו את תיירי משוויץ שהתחיל לרכב במקסיקו לפני שנה ומשהו בדרכו להקיף את העולם. אין לו מגבלת תקציב או זמן, הוא עסק בנדל"ן וכיום השכירות של הנכסים מקיימת אותו בקלות עד אין סוף, כך הוא תכנן ובנה את חייו בעשורים האחרונים.
האטרקציה החשובה ליד העיר היא קרחון פריטו מורנו, ¨הקרחון המתנפץ¨, קרחון עצום בגובה 60 מ' שמתקדם 2 מטרים ביום מה שמפיח בו חיים של ממש- הוא משמיע רעשים, חורק (אני נשבע ששמעתי אותו אומר ¨אחחח¨), נסדק ובעיקר מתנפץ- נופלות ממנו חתיכות בגדלים שונים- מגודל אדם או כדור ועד חתיכות בנות טונות רבות. ממש מדהים

ביציאה מהעיירה, לאחר 30 ק¨מ, פנצ'ר נוסף בגלגל האחורי. הצמיג היה קרוע (סיפור ארוך), גיל תפסה טרמפ חזרה ואני חזרתי בנסיעה על האופנוע עם הצמיג הקרוע בנסיעה מגבלתית בתנאי הרוח שהיו. מכיוון שאין צמיגים לאופנוע בעיירה הפתרון היה לקחת אוטובוס של כמה שעות לעיר הגדולה הקרובה, לקנות צמיג ולחזור.

טורס דל פאינה
הפארק אולי הכי נחשב ביבשת ומושך אליו טרקרים מכל רחבי העולם בהמוניהם. הטורסים, מגדלים, הם האטרקציה המרכזית- דומים לפיץ רוי, שלושה מגדלי גרניט גבוהים וסביב הרכס כולו רשת שבילים פופולריים.
ביום הראשון ישנו באוהל על שפת אגם עם נוף לרכס שרק מדי פעם בצבץ מבין העננים. בלילה היה קשה עם רוחות עזות אך לפחות שם היה מחסה לאוהל מהרוח, להבדיל מהאתר הבא...למחרת המשכנו לאתר אחר, אני הלכתי להליכה של כמה שעות, הרוח היתה חזקה מאוד וירד גשם, מה שלא הפריע להמוני מטיילים לצאת לדרך. לא ראיתי יותר מדי בהליכה הזו..בדרך חזרה בקטע מסויים של שיא גובה מקומי נשבה רוח חזקה במיוחד (הכי חזקה שהרגשתי בחיים), כשלפתע ראיתי בחורה שרועה על הרצפה ונאחזת בציפורניה באדמה...כמובן שעזרתי לה לקום, והמשכתי. הגעתי לאוהל רטוב אחרי איזה כמה שעות הליכה והתפקעתי מצחוק, האוהל כולו עקום ושבור בחלקו וגיל בפנים עם כל התיקים וכל מה שהיה בסביבה ומנע מהאוהל לעוף. החלטנו בכל זאת להשאר שם ללילה, ואיזה לילה זה היה! מראש היה ברור שזה הלילה האחרון שאנחנו נשתמש באוהל המצ'וקמק שקניתי בוול מארט לפני יותר מחצי שנה, והלילה הזה היה שירת הברבור שלו..אין ספק שהוא נתן את הנשמה, המסכן, ברוחות העזות והגשם המטורף- נכנסו מים והוא כופף לגמרי ברוח אבל שרד כמו גיבור לפני שקופל והושלך כלאחר כבוד לפח הקרוב..אחד הלילות

טיירה דל פואגו

הקטע הכי דרומי במסע הגיע סוף סוף, טיירה דל פואגו, ¨ארץ האש¨, קבוצת איים המצביעה על מיצר מגלן ונחלקת בין צ'ילה וארגנטינה- קצה העולם הדרומי.
בשביל לחצות לשם צריך לקחת מעבורת, רוחות כל כך עזות שהיא מצביעה עם האף איזה 30 מעלות מכיוון השיט לתוך הרוח על מנת להגיע למקום הרצוי.
משם עוד 450 ק¨מ עד אושוואיה. מתחילים להתרגש. ב 100 ק"מ האחרונים אני משחזר בראש את כל הדרך מאז שיצאתי מהבית של לואיס ואיימי בסן דיאגו לפני כמעט 7 חודשים. לא יהיה פה סיכום, נשמור אותו לבואנוס איירס שם יודמם האופנוע לאחרונה, או לארץ- יותר מדי חוויות, הרפתקאות, קשיים וההתגברות עליהם, ובעיקר אנשים, דרכים ונופים.
רק זכרונות טובים.
ובג'י פי אס העיר מתקרבת והמחשבות רצות, והופ אנחנו פה , 34627 קילומטרים בדיוק של נסיעה דרך מרכז אמריקה ודרומה עד לכניסה לאושוואיה, והעיר לא התכוננה, למרות שהודענו מראש- אין שטיח אדום, או דגלים ואפילו לא תזמורת צנועה אך יש משהו הרבה יותר חשוב- מן תחושת סיפוק שעשינו זאת, וזה לא שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, למרות שהיו קשיים לא מעטים בדרך זה היה (ועדיין) הדבר הכי מהנה שעשיתי, אולי בזכות הקשיים הללו. אך בעיקר, ולדעתי מפה מגיעה תחושת הסיפוק האמיתית, זוהי סופה של הגשמת חלום אישי עתיק, וכמה פעמים יוצא להגשים כאלה בחיים?
ונשאר עוד קצת- דרך מספר 3, זו שתוביל אותנו עכשיו 3100 ק¨מ צפונה לבואנוס איירס (משם נכתוב בפעם האחרונה), לוקחת אותנו עוד 20 ק¨מ מאושוואיה לנקודה הכי הכי דרומית בעולם שניתן להגיע אליה בנסיעה על רכב גלגלי- ממש קצה העולם, יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.. וכמובן "סוף הדרך"- באופן מילולי וגם תרתי משמע כי באמת היה ממש ממש סוף
הדרך

סוף העולם שמאלה זה כבר לא רק מושג.. אתמול היינו שם.. יש שם סופר מאוד גדול.
אבל זה כבר הסוף ואני אתחיל קצת לפני..
קצת
לפני סוף העולם כבר מתחילים להרגיש שוב את השטח, יותר דרכי עפר, מזג אוויר
קיצוני שמשתנה כמה פעמים ביום, רוחות פרצים שעושות שמות לשיער (אה, הן גם
מקשות מאוד על הנהיגה והרכיבה באופנוע) ואנשים שמתחילים להיות קצת יותר
הזויים (אחרי הכל הם גרים בסוף העולם).

אני כמובן לא אפרט את כל קורדינטות המסע כפי שחברי המלומד עושה אבל אני חייבת לספר על הקרחון המתנפץ המדהים באל קאלפטה.
באל
קאלפטה, שהיא עיירה תירותית ומקסימה, פגשנו במקרה, ממש כמה דקות לאחר
שהגענו, את רנה (הלוקסמבורגי שטיילנו איתו בהתחלה בקולומביה). זו הייתה
פגישה מרגשת למדי, ממש כמו לפגוש חבר טוב ומוכר. הלכנו לישון באוהל לצידו
באתר קמפינג בעיירה. יש לציין שאתרי הקמפינג האלו מפנקים מאוד וכוללים
מקלחות חמות, שירותים, אזור גריל ושולחנות ואפילו שקעי חשמל. ככה שאנחנו
לא כאלה גיבורים. ביום שלמחרת, שמנו פעמינו לקרחון המתנפץ. יצאנו לפארק
מוקדם מאוד בבוקר (6:00 בבוקר) כי כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו בדרום
אמריקה - גם אנחנו יודעים שרוב הפארקים נפתחים בשמונה ואפשר להיכנס ללא
תשלום אם מגיעים לפני ושהנוף תמיד יפה יותר כשהוא חינם.

הקרחון הזה הוא יצור ענק ומרתק. כבר מהדרך אפשר להבחין במרבד עצום, מחוספס
וקוצני שרובץ לאיטו במי קרח. מהחנייה כבר שומעים את קולות הפיצוץ של
חתיכות הקרח שנופלות למים ואת האנחות שהענק הקפוא הזה משמיע עם כל תזוזה
(אני מוכנה להתערב שהוא פולני).

המראה כל כך מהפנט שאי אפשר שלא לבלות שם שעות בציפייה לחתיכה הבאה
שתיפול. אנחנו בילינו שם את זמננו בהתערבויות על החלק הבא שיצנח מטה ואני
חייבת לציין שאני אפילו חזיתי נכון את אחת התתמוטטויות (ואל תאמינו
לעומר). באמת אחד מפלאי הטבע היותר מרתקים ומהפנטים שיש.

לאחר מספר ימים באל קאלפטה שהתאפיינו בעיקר בארוחות בוקר מפנקות שחבר נוסף
שוויצרי הכין וערבי אסאדו פרועים מלאי בירה (שהינה התחליף הזול לקולה)
החלטנו להפרד. חיבוקים נשיקות ויצאנו לדרך. אחרי כחצי שעה - פנצ'ר. ברוח
מטורפת עומר עמל להחליף את הצמיג כשלי נותר רק להביט בו ולהציע עזרה
עקרה(שהרי ברור שאין לי מה לעשות וברור שלא כדאי לי לדבר עם עומר ברגעים
האלו ויחד עם זאת גם ברור שעלי להציע עזרה). בסוף באמת עזרתי.. קצת.. לאחר
שהתברר שיש לנו פנצ'ר גם בפנימית הנוספת (שימו לב בבקשה לז'ארגון המקצועי)
החלטנו לשוב לאל קאלפטה. אז עזרתי כשתפסתי טרמפים חזרה לעיר עם התיקים
הכבדים והמאוד מלוכלכים שלנו. כל אחד עוזר במה שהוא יכול, כל אחד טוב
במשהו אחר וההבנה הזאת הינה סגולה לזוגיות טובה.

מבחינתי סוף העולם הגיע לקיצו כמה ימים כבר לפני אושוויה, עת נותרתי
מיותמת להאבק על חיי ועל חיי האוהל הישן שלנו, שלא שרד את האירוע. מאל
קאלפטה שמנו פעמינו לפארק הלאומי המפורסם ביותר של צ'ילה שמהרגע הראשון הוא לא בא לי טוב. מי בכלל רוצה לטייל בפארק בקור כלבים, רוח
פרצים וגשם. בטח שלא אני, אבל מסתבר שאני לא לבד.

בלילה הראשון ייחלתי להיות זקן צרפתי. שכן באתר הקמפינג שלנו היו זקנים
צרפתיים שבאו בקבוצה מאורגנת עם טבחים, אוהלי ענק ושכרו מבנה עם אח מחממת!
ואנחנו ישנו באוהל הקטן מאוד שלנו, צפופים וחבוקים אכלנו ספגטי עם רוטב
מוכן. ביום שלמחרת מזג האוויר לא השתפר, אך זה שאיתי רצה מאוד לעשות את
מסלול ההליכה הקצר ולראות את מגדלי הגרניט המפורסמים של הפארק. כמו במקרים
רבים, גם הפעם לא הבנתי אותו ושילחתי אותו לשלום עם נשיקה והבטחה שהאוהל
ואני נחכה לו בשובו. לו רק ידעתי אז שאחד ממוטות האוהל נשבר ללא
תקנה.התחלתי להרכיב את האוהל, דבר שעשיתי כבר מספר פעמים לפני לבד, אלא
שאז החל מזג האוויר להתדרדר ורוח מטורפת החלה לנשוב בליווי גשם קצוב. אז
כאמור גם גיליתי שמוט אחד נשבר לחלוטין, הדבקתי אותו עם המסקנטייפ חבלה
שיש לנו ובקושי רב הרכבתי את האוהל. האוהל שלנו שבדרך כלל נראה כמו איגלו
קטן וחביב דמה עכשו יותר למתומן עקום. כל קירותיו נטו כלפי פנימה וכדי
לתמוך בהם הכנסתי את התיקים וכל ציוד אחר שהיה לנו לתוכו, כשזה לא הספיק
אספתי כמה בולי עץ ושמתי בכל פינה של המתומן. כמה הועילו כל פרקי מק'גיוור
שבהם צפיתי עם אחי. כשעומר שב מהמסע הוא מצא אותי בקושי בתוך האוהל העמוס.
בלית ברירה החלטנו לבלות שם לילה. רוב הלילה עומר החזיק את קיר האוהל
בעזרת ראשו ואני תמכתי עם המצח ותפילות. מזל שהייתה ירידה קלה בקרקע כך
שרוב המים שחדרו פנימה מהגשם ניקוו באזור כפות הרגליים שלנו. האוהל נאבק
בגבורה מעוררת כבוד וערכנו לו הלוויה ראויה עת הוא נקבר בפח האשפה שבפארק.

הדבר הטוב ביותר שיצא מן האירוע הוא לא שהפסקנו לעשות קמפינג אלא שקנינו
אוהל - וילה מפואר, שהוא גם הרכוש המשותף הראשון שלנו ביחד ואתמול עשינו
לו חנוכת בית. מפנק, אין מה לומר. עומר אפילו יכול ליישר את הרגליים.
זה
אומנם סוף העולם אבל לא סוף המסע. סוף המסע עבורי מלא בבגדים חדשים, מקלחת
עם מרכך ושמש בשמיים ובלב. כן,לא קל בסוף העולם.. אבל האמת שגם סוף העולם
לא כזה נורא.

אם תיקחו בסוף העולם ימינה יש שם גלידריה ממש טובה.

קרטרה אוסטרל- החזרת עטרה ליושנה, מונה מיילים 20000-21250

2009-02-03T16:57:00.000+02:00

יום הולדת 61 ליעקב

היה קשה לעזוב את ברילוצ'ה המפנקת. שהינו שם 4 ימים בהם לא עשינו יותר מדי חוץ מלבלוס וטיול יום אחד עם האופנוע באזור המדהים הזה בו גם ניסינו לטפס על אתר סקי גדול, ועלינו על המסלולים עצמם שבעונה זו אינם מושלגים עד שבאמצע המדרון אחד העובדים אמר לנו שאסור לנו להיות שם אז נאלצנו לרדת .

ביציאה דרומה המשיכו הנופים המרהיבים של האגמים, הנהרות והאגמים המושלגים ולאחר נסיעה קצרה הגענו לאל בולסון - עיירה היפית קטנה ונחמדה עם שוק סטייל נחלת בנימין, אך נזכור אותה בעיקר בזכות הקינוח המעולה שאכלנו שם שנכנס גבוה לרשימת הקינוחים המוצלחים. מעט בהמשך הדרך נמצאת עייירה קטנה עם הוסטל מצויין בבעלות ישראלית שם בילינו בעיקר עם עומר ושרון, זוג שפגשנו. שחייה בנהר הסמוך הייתה מרעננת אך שם גם נשבעתי לאשכי, שהתכווצו לגודל בוטן, לא עוד שחייה במים קפואים.

מעט דרומה משם פגשנו פארק לאומי מדהים ביופיו וגם דליל בהרבה מאנשים לעומת האזורים הצפוניים יותר. בעודנו מחפשים מקום לקפינג עוררנו התעניינות רבה בקבוצת אנשים מבוגרים מקומיים שהרעיפו עלינו שאלות רבות. החלטנו להקים את האוהל על שפת האגם 300 מטר מהם, אך לא היה שם סופר קרוב ונתקענו בערך רק עם מרק ותו לא...הצעתי שנלך לעמוד ליד הקבוצה שפגשנו קודם והם כבר יזמינו אותנו, זה עבד, ועוד איך!! מתסבר שהם נפגשים כל שנה בהרבה שנים אחרונות באותו תאריך ובאותו מקום, כולם עם קרוואנים. נפלנו כל יומולדת של אחד החבר'ה בשם יעקב שחגג 61 קייצים כך שהחגיגה הייתה כפולה ומכופלת- אסאדו, סלטים, יין, בירות וכמובן קינוחים- הרעיפו עלינו אוכל ואהבה בכמויות שלא הרגשנו כבר כמה חודשים טובים, הם נכנסו גבוה לרשימת ה " אנשים -טובים -באמצע- הדרך" שפגשנו לאורך הטיול

קרטרה אוסטרל

אחת משתי הדרכים המפורסמות בדרום אמריקה ובעולם בכלל ונחשבת לאחת היפות שבהן. בתרגום חופשי- "הכביש המהיר הדרומי". דרך עפר שחוצה את צפון פטגוניה הצ'יליאנית, אחד האזורים הנדחים במדינה. בחורף מזג האויר קיצוני, מינוס 30 מעלות צלסיוס ושלג רב, מחייב את התושבים לאורח חיים עצמאי. בקיץ מזג האויר מתייצב ומתחמם יחסית ומאפשר התניידות פשוטה יותר. דרכי הניוד הפופולריות לתיירים הינן רכב שכור, אופניים (עד לפה מגיעים המשוגעים על האופניים) וטרמפים- תחביב נחמד לעשות שלום לטרפיסטים בצד הדרך ומיד לכסות אותם באבק. הם צריכים מזל כי התנועה תנועה ומדלדלת יותר ככל שמדרימים עד שמגיעים לויה אוהג'ינס, הקצה הדרומי חסר המוצא של הדרך, שהגענו בסמוך אליו.

עיר אחת בת 4000 תושבים בשם קואיקה יושבת במרכז ורק בסביבתה כביש סלול, כשמתרחקים ממנה מעט צפונה ודרומה אומרים להתראות לאספלט ושלום לעפר, דווקא באיכות לא רעה ברובו.

מלבד העיר מקשרת הדרך בין עיירות קטנות, כפרים מבודדים וחוות נדחות.

מיד עם החציה לצ'ילה פגשנו נהר בגוון שמגדיר מחדש את הצבע "טורקיז", כל כך טורקיז שזה נראה לא טבעי. לאחר הספתח המרשים הגענו למעיין חם "סודי" אליו קבלנו הוראות הגעה מפורטות עוד בקולומביה מעדי הגיבור

אבל מה יש בדרך הזו שמצדיק את ההילה שאופפת אותה? דבר ראשון הנופים- יערות, נהרות ואגמי טורקיז, והקרחונים - גושי קרח שיושבים על ההרים ובוהקים בצבעם התכול. דבר שני- דרך העפר שמקשה על הניוד וההגעה, לא תמצאו פה המוני מקומיים בקפמינג כמו במחוז האגמים. דבר שלישי ומבחינתנו אולי הכי חשוב- הדרך הזו השיבה לנו את תחושת ההרפתקנות שעזבה אותנו ביציאה מבוליביה, זו שמכניסה כל כך הרבה פלפל לטיול הזה, והדרך הזו הצליחה להחזיר עטרה ליושנה במסע המתקדם שלנו, ועל כך אנו מודים לה. אמנם הדרך באיכות יחסית טובה, רואים תיירים פה ושם ואפילו כתוב עליה פרק בלונלי פלנט, רחמנא ליצלן, אבל למרות כל אלו יש בה איזו אוירת חלוציות. אפילו לתקן פנצ'ר כשקרחון כחול משקיף ממעל זו חוויה נחמדה

העיירה הדרומית ביותר אליה הגענו היא קלטה טורטל- עיירה שבנוייה עולה מעץ, ואני מתכוון במובן המילולי. מחנים את הרכב בכניסה לעיירה ומתחילים ללכת על גשרי עץ המהווים רחובות המקשרים בין הבתים שגם הם, כמובן, עשויים מעץ. מיוחד ומעניין מאוד.

ומיד בסיום הקרטרה אנחנו מדלגים שוב מעבר לגבול לדרך אגדית נוספת- רוטה 40 הארגנטינאית אותה כבר פגשנו מספר פעמים בצפון המדינה והיא תיקח אותנו לדרום פטגוניה. וכבר בחצייה לארגנטינה, במעבר גבול נידח, שביל שומם בו לא ראינו אדם במשך כמה שעות שהוביל אותנו לעיירה קטנטונת אך אסטרטגית מכיוון שיש בה את תחנת הדלק האחרונה ב 300 ומשהו קילומטרים הבאים, אבל הגענו ונגמר בה הדלק...ממש בוליביה..איזה כיף!!

ואנחנו כבר דרומיים- השמש שוקעת לאחר עשר בלילה, ההרים לא ממש גבוהים מעל פני הים אך למרות זאת מעטר אותם קרחון או לפחות קצת שלג (אפילו עכשיו בשיא הקיץ), וממש במרחק יריקת לאמה מפה, הג'י פי אס מראה פחות מ 800 ק"מ קו אווירי, יושבת לה העיר הדרומית ביותר בעולם, ואולי חשוב מכך - הנקודה הדרומית ביותר במסע שלנו, אושוואיה. תתכונני, אנחנו מגיעים

המטרה היחידה בחיים היא להיות מה שהננו, ולהיעשות למה שאנו מסוגלים להיות, רוברט לואיס סטיבנסון

בטיול הזה או יותר נכון לומר במסע, יש יותר מנופים מדהימים והרפתקאות ואפילו יותר מהאופנוע או מעומר וממני.. כן, כן, יש פה גם אנשים אחרים. ובזמן האחרון האנשים האלו מרגשים אותי, גורמים לי לחשוב ומציתים משהו בתוכי. כמובן שלא כל האנשים! הישראלים בעיקר גורמים לי לעצבים ומציתים לי רק את הפתיל הקצר. זה התחיל ביום ההולדת של יעקוב (אחר, לא הקדוש) הגענו לאחד מהפארקים הלאומיים שיש בארגנטינה וחיפשנו מקום בו נוכל להתקין את הסוויטה שלנו (ראה ערך: האוהל הפצפון והזול שלנו). איך שהגענו לגדות הנהר עטו עלינו מספר ארגנטינאים חביבים בשאלות על האופנוע, ענינו בנחמדות בעוד קיבתנו מתהפכת נוכח ריחות האסדו באזור - זהו, זיהינו פוטנציאל. הבטחנו לחבורה שנשוב והלכנו להקים את משכננו. לאחר 2 דקות, מאחר והמשכן קטן להפליא, שמנו פעמינו לכיוון הגריל כאשר בליבנו תקווה כי נזכה לאכול היום משהו ערב יותר מאשר מרק משקית. עומר עטה את פרצוף ה¨סומלי הרעב¨ ואני את חיוך ה¨אשמח לנשנש¨ ולדרך יצאנו.. לא עברו יותר מכמה דקות עת פנה אלינו יעקוב והזמין אותנו לחגוג עימו. אין מה לומר הארגנטינאים יודעים לחגוג! אכלנו שלושה סוגי בשר, שתינו לפחות שלושה סוגיי יין שונים וקינחנו בשתי עוגות . חוצמזה רקדנו (טוב רק אני, קצת) ושוחחנו (עד כמה שיכולנו והבנו) ובעיקר נהננו מאוד. כל החוויה הזכירה לי קצת את יום כיפור בכינרת עם אחיות של אבא שלי והילדים, רק שפה לא היו ערסים ולא חיפשו זהב. החבר'ה האלה ריגשו אותי כל כך, הם גרמו לנו להרגיש בבית וחלק מהמשפחה ונפרדנו מהם בנשיקות וחיבוקים. בהמשך הדרך, באחת מעיירות הקרטרה הזנוחות, גם כאשר עשינו קמפינג (אני הפכתי לקמפרית רצינית ומומחית לכיבוס בנהרות, אם מישהו מחפש כובסת נהרות אני אהיה פנויה באפריל) פגשנו עוד ארבעה רוכבי אופנועים, שתיים מתוכן נשים. כן, שמעתי על הרבה נשים שרוכבות פה על אופנוע, אך עוד לא יצא לי לדבר עם אחת. שתי הגברות האלו הפתיעו אותי לטובה וגרמו לי לחשוב שגם אני יכולה. אז כן, עלי להתוודות, בזמן האחרון מתגנב לליבי חשק. חשק לעלות על אופנוע משלי! אולי זאת הקסדה שלוחצת על הראש אולי ניחוח האגזוז שמערפל את מוחי ואולי זו סתם גחמה שתסתיים בארץ אבל אני אומרת לכם - בא לי! אבל האישיו (באנגלית) הוא לא האם אעשה משהו בנידון או שאלו רק דיבורים באוויר העיקר פה היא ההרגשה. כמו רבים אחרים נפלתי גם אני קורבן לתחושת החופש הנפלאה שאופפת אותך בטיול. ואני לא מדברת על החופש הזה שכולכם מקנאים בו - של לישון עד מאוחר, לא לעבוד ולאכול הרבה. זה בקטנה (סתאאם). אבל אני מדברת על חופש המחשבה שפתאום נוטשת את העיסוק המחשבתי הרגיל של מה אני אעשה, במה אעבוד והאם אתחתן לפני גיל 30. וכאילו לפתע צצות מחשבות אסורות כמו אולי אטייל עוד שנה או אולי לא נחזור עכשו ונקנה עוד אופנוע או אולי עוד דולסה לצהריים והמחשבות מרגשות ומפחידות גם יחד, כי היה נראה שמסלול החיים כבר ידוע ומאורגן. אבל אחזור רגע לשתי הרוכבות שפגשנו. אני תמיד חשבתי (וזו טעות שחוזרת על עצמה) שכדי לעשות כזה טיול צריך לדעת לרכב או לאהוב ממש אופנועים (טוב, מודל החיקוי שלי הוא סופרמוש או מוטו) מסתבר שלא כך הדבר. למעשה, סיסליה בת ה-42 שמקיפה את העולם עם אופנוע לא רכבה בכלל לפני וזה פשוט נראה היה לה נוח. גם הבחורה השניה הייתה חסרת ניסיון לחלוטין. והן עושות את זה! פוגשים פה אנשים שעושים דברים מדהימים בלי לדעת כלום מראש, בלי שיהיה להם הרבה כסף או ידע. פגשנו זוג מבוגר מגרמניה שבנה במשך 6 שנים משאית מטורפת במו ידיהם במוסך בבית בה הם מתכננים להקיף את העולם (זה נהיה טרנד כזה) והיא באמת סוויטה! מעורר השראה! אני קוראת להורים שלנו לנסות את זה גם! לפני כמה ימים עומר אמר לי, אני יכולה רק להניח שזה היה כתגובה לקיטור, ¨מוש, החיים קשים, עוד מעט הטיול נגמר ועוד לא הבנת את זה?¨ שאלתי אם זה מה שהייתי אמורה ללמוד אז הוא ענה שזה תוצר לוואי. האמת שלא כל כך קשה לי וזה לא מה שלמדתי. מה שלמדתי הוא שכל אחד יכול לעשות כל כך הרבה. אבל הקושי האמיתי הוא לחלום ולהעז. וזה לא חייב להיות בהכרח משהו פופולרי כזה כמו להקיף את העולם, זה יכול להיות גם רק להקיף את המושב או להגשים חלום קטן. פעם אמרה לי מישהי שהמוטו שלי צריך להיות ¨רק המעיזים מצליחים¨ אני חושבת שהיא צדקה ואוסיף לזה גם משהו שסיסיליה (זאת שמקיפה) אמרה לי ובנימה פילוסופית אופטימית זו אסיים - ¨לכל אחד יש את הקילומטרים הראשונים שלו¨ (ממש זן ואומנות האופנוע)

מחוז האגמים צ'ילה וארגנטינה- מקום יפה לקפה- מונה מיילים - 20000- 18750

2009-01-22T16:56:00.000+02:00

זהו- נגמרה ההתרחשות סביב הדאקאר, חזרנו להיות אנשים מן המניין ולא סלבריטי והכל שוב נרגע. עכשיו הגיע זמן לראות קצת נופים כי בנתיים בארגטינה הסטייקים היו משובחים והגלידה והדולסה כמובן, נכון- פה ושם גם היה איזה שביל נחמד אבל איפה חבלי הארץ המטורפים ששמענו עליהם וציפינו להם כ"כ הרבה ? אז שמנו פעמינו דרומה ממנדוזה ביחד עם רוכב ישראלי בשם מורן שעושה טיול בארגנטינה על אופנוע, והתחלנו לחפש את הנופים. די מהר ראינו אותו מרחוק- ההר הכי גבוה בחצי הכדור המערבי, וגם הדרומי למעשה, 6959 מ' גובהו ושמו אקונגוואה, נעים מאוד, ותצטרכו לנדוד כל הדרך עד לרביע הצפון מזרחי של כדור הארץ כדי למצוא הר גבוה ממנו - וזאת למרות שהוא לא נכנס למועדון ה- 7000 מטר האקסקלוסיבי, ובטח לא ל-8000.צוציק

הדרכים בתחילה היו די משעממות אך הגענו די מהר לפנינה הראשונה- קניון אטואל- נהר מדהים בקניון עמוק כשמדי פעם הם בנו איזה סכר שיצר אגם יפה. לאורך הנהר כביש יפה שהפך לשביל עוד יותר יפה עד שהגענו לחלקו העליון לעיירה שיושבת על שפת אגם, שם הגענו למן דירת ארוח ובה הבעלים שאל אם אנחנו רוצים שהוא יפנה את המקרר, אמרנו שלא, ורק כשהוא הלך פתחנו את המקרר וראינו גופות ארמדיליו רבות. די מגעיל

גם שבילים שהמשיכו דרומה סיפקו נופים נחמדים אך התגלמות הטבע היפה האמיתית הגיעה כשחצינו את האנדים לצ'ילה ונכנסנו למחוז האגמים. אין מה לומר - אזור פשוט מדהים המתחלק בין צ'ילה וארגנטינה- עשרות אגמים בגדלים וצבעים שונים וכמובן בתפאורה שונה שכאילו מתחרים בינהם על עצירת קפה או לינת לילה שלך. בין האגמים יערות, שבילים וכבישים מפותלים ומעל כולם הרי הגעש- תמיד בצורה קונית מושלמת ובוהקים מלובן השלג המכסה רק אותם. הרעיון פשוט- בוחרים שביל במפה שפוגש כמה שיותר אגמים ונהרות ונוסעים איתו. מגיעים לאגם יפה, עוצרים להכין איזה קפה או סתם לשכב בשמש. מתחיל להיות מאוחר? מחפשים מקום להקים אוהל. בלילה מקוששים עצים למדורה ומבשלים משהו לארוחת ערב. האופנוע כל כך נייד ועביר ואנחנו כמו צב, הבית עלינו, אז אפשר ממש לבחור איפה נקים הלילה את בית חלומותינו (טוב, הבית לא כל כך חלומי אבל הנוף כן) ללילה הקרוב

בלב הצד הצ'יליאני של מחוז האגמים יושבת העיר פוקון. ידעתם שלמדינת ישראל יש קולוניות?
גם אנחנו לא, עד שהגענו לפוקון. לא ראיתי כזה ריכוז של ישראלים מאז יולי שעבר בתל אביב. מזעזע. אבל פגשנו שם את רועי סדן שהתחיל לרכב על אופניים באלסקה לפני שנה וחצי בדרכו להקיף את העולם - תראו מה קרה לו

סתם- באמת אחלה בחור ושיהיה לו המון בהצלחה, אני מאוד מקנא בו ויש לו ספונסרים לזבל הקטן
ואיתו, חברתו הלנה ועוד כמה אחלה ישראלים השהייה בפוקון הייתה נחמדה מאוד. העיר עצמה יושבת על אגם גדול ,כמובן, ומעליה הויאריקה- הר געש מעשן ומושלג. העיירה בנויה היטב לתיירות וסביבה אטרקציות לרוב- טיפוס על ההר, מעיינות חמים, אומגות טרקים וכו'
שביל שיצא מהעיירה דרומה סוף סוף סיפק חווית רכיבה מאתגרת, ראשונה מאז בוליביה, עת הוא חצה יער עבות בעליות וירידות נחמדות, עד שהוביל למעבר גבול נידח (לרכבי 4 על 4 בלבד) בחזרה לארגנטינה

ושוב אגמים ונהרות וקמפינג

עד שהגענו לברילוצ'ה- עיר הפינוקים הארגנטינאית- הבשר הכי טוב, הגלידות הכי טובות, חנויות ענק של השוקולד הכי טוב וכשאני כותב "הכי טוב" זה אפילו בסטנדרט ארגנטינאי שהוא הכי טוב מלכתחילה...כל כך מפנק פה שכבר לא נעים לי מעצמי, ולכן גם לא נשאר פה הרבה זמן
מה אני אגיד לכם- הנופים בצ'ילה וארגנטינה אכן מדהימים (והם עוד אמורים להשתפר עם הירידה דרומה), האוכל משובח, כאמור, השבילים אחלה וכו' וכו' אבל הכל קל מדי, פשוט מדי, חסר את החספוס הדרום אמריקאי של שאר היבשת, יש פה את התחושה שהכל יהיה בסדר גם אם אתה לא תהיה בסדר ואין פה את הג'ונגלים הגשומים של קולומביה עם החיילים החמושים, או את הרי האנדים האמתניים של פרו עם השבילים הנדחים והמתפתלים ובטח שלא את הקשיים של בוליביה הקשוחה שאת כל אלה כל כך אהבנו (ואולי רק עכשיו אנחנו מבינים עד כמה) וסיפקו לנו כל כך הרבה הרפתקאות. אולי הבעייה שפשוט התרגלנו לטוב (או לרע, תלוי איך מסתכלים על זה). אני מקווה שהקרטרה אוסטרל, דרך יחסית נידחת בצ'ילה אליה אנחנו נוסעים עכשיו, תספק קצת יותר הרפתקאות, כי אם לא- לא נשאר עם הרבה חוויות צרובות מצ'ילה וארגנטינה, רק עם זכרונות של נופים מדהימים ועם כרס ענקית

הפוסט הזה יהיה קצר. ובכן כגודל החוויות כך גודל הקשיים ואז יש לי יותר על מה לקטר ופה הכל כל כך טוב וכל כך קל שפשוט אפשר לומר את זה כך ואולי למרוח על זה דולסה דה לצ'ה וזה ממצה את ההרגשה. אבל בכל זאת...
כשכף רגלי ריחפה לראשונה מעל אדמת ארגנטינה הרגשתי שמצאתי את ביתי השני וכל מקום היה המקום שבו אני רוצה לבלות את שארית חיי. מרחבים ירוקים עטופים כמו מתנה בגדר לבנה עם עדרי סוסים בפנים וכסרט גגות רעפים אדומים על חווילות מטורפות. ביקשתי מעומר שיקנה לי אחד כזה ליום הולדת. הבעיה היחידה היא להביא לפה את המשפוחה והחברים. אך לצערי, גם אני מחזיקה בתכונה המאפיינת את רוב בני האדם אשר ניתן למצוא אותה באופן בולט במיוחד בקרב שבט הפולנים האסלים והיא - תמיד לרצות את מה שאין לך כרגע. ואם חלמתי בימים בהם כאב ישבני וחששה נפשי למקום כמו זה בדיוק, קל לי כעת, כשדעתי משובשת בעקבות הרעלת דולסה ובקר לחלום על מקומות קשים יותר. יחד עם זאת, אני שומרת לי את הזכות לשוב ולהתבכיין בחופשיות ולהתכחש לכל הכתוב פה, כאשר פי יחוש שוב את טעם האבק ונפשי תחשוש לקיומה (הערת המערכת). יש פה הכל מהכל ויותר מידי ביותר יקר. חסר פה האקשן, אי הוודאות והשטח. אומנם, אנחנו ישנים בקמפינג לא מעט ולא תמיד יש מקלחת או שירותים, תנאים שלפני המסע הזה היו נראים לי אלמנטרים ובסיסיים, אבל הנוף עוצר נשימה ומקנה הרגשה של צימר, לפחות.
אין מה לומר, סף הריגוש שלי עלה במספר דרגות. מה לעשות? כשאתה רגיל להרגיש שהנה, כל רגע, חייך הולכים להסתיים בנפילה דרמטית ואתה עסוק מרבית מהזמן בצפייה בחייך הקצרים חולפים - כביש עפר תיירותי למדי שאותו אנו חולקים עם אלפי תיירים אחרים הנוהגים ברכבי 4 על 4 פשוט כבר לא עושה לי את זה. זה רק עושה לי עודף אבק.
אני מרגישה שאני מתרככת (תרתי משמע) ומאבדת את קשיחותי. ואם כבר דיברנו על דברים רכים חייבים לדבר על הדולסה דה ל'צה. למען האמת יכולתי לומר פה כל דבר אחר וישר לקשר את זה לדולסה דה לצ'ה כי פשוט הכל פה קשור לזה. נראה לי שזה אחד מסמלי המדינה ואני מתפלאה שזה לא מופיע בדגל אולי זה מוזכר בהימנון הלאומי. פה יש דולסה על הכל, אפשר לומר שזה החומוס של הארגנטינאים אבל נראה לי שזה יהיה מעליב. ואנחנו כמו רומאים טובים נוהגים בהתאם לנהוג ואפילו על הצמיג הרזרבי שלנו הייתה מרוחה לה בגאווה דולסה דה ל'צה טובה. (הצמיג שימש לנו כמנשא למזון לקמפינג).
אז בסך הכל עוברים עלינו ימים רגועים למדי ואולי אפילו מידי, עטורי מזון ושנות צהריים, נטולי חששות לחיי (לעומר אין חששות כאלה) ויותר מלאי חששות למשקל, עמוסי תיירים ועברית ופחות לימודי ספרדית וכל זה יכול לבוא בתוך גביע ענק של גלידה עם סירופ דולצ'ה כמובן או כתוספת לסטייק מעושן. נא להזמין מקום מראש.

ארגנטינה- ערוץ החיים הטובים והסטייג' הראשון שלנו בדאקאר, מונה מיילים 17200-18750-

2009-01-13T16:55:00.001+02:00

עם ארגנטינה התחלנו ברגל שמאל. כשהגענו למעבר הגבול מצ'ילה- פקידת המכס עיינה במסמך שח האופנוע שנתתי לה, קמה מהמושב ונעלמה למספר דקות. היא חזרה ביחד עם בחור גבוה- שמנמן ורציני, ששאל איפה מסמך הבעלות שלי. מסתבר שבארה"ב יש שני מסמכים- האחד כמו טסט בארץ והשני מסמך בעלות, והם לא בהכרח חופפים. ידעתי את זה אבל עד כה לא עשו לי בעיות. בכל מקרה, הסברתי לו שזה המסמך היחיד שיש לי ועברתי איתו 12 מדינות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הניף את אצבעו המורה והשמנמנה לכיוון צ'ילה, הכיוון הלא נכון. סנטיאגו- הבחור הקולומביאני שרכב איתנו (ועוד נחזור אליו), דובר ספרדית כמובן וגם נחש לא קטן, התחיל במסכת שכנועים ארוכה עד שלבסוף הבחור אומר "טוב, בואו נלך לראות את האופנוע". בעייה...אבדנו את לוחית הרישוי בסאלאר כך שהיה לי ברור שזהו זה. ואכן הסתכל השמנמן הגבוה והמפחיד על האופנוע, שאל היכן הלוחית, וברצף הניף שוב את אצבעו המורה מערבה לצ'ילה, וכך היא נשארה מונפת דקות ארוכות, או לפחות כך נדמה לי.
בשלב זה אני כבר התחננתי, אבל הבעייה הייתה שהבחור היה רציני וחכם מדי בשביל לחפף אותו והבעייה היותר גדולה הייתה שהוא צדק. סנטיאגו ניסה וניסה עד שלבסוף הושגה פשרה- אנחנו הורשנו להכנס לשבועיים בלבד, וחויבנו לנסוע למשטרה בעיירה הראשונה לאחר הגבול ולדווח שנפלה לנו הלוחית באיזה מדבר באזור (כסת"ח). המסמך החשוב נשלח בנתיים לפה באדיבות טל, אחי היקר
אבל הנה אנחנו פה, בארגנטינה, והכל פה כל כך מסודר, קל וטעים...בעיר הגדולה הראשונה שהגענו אליה, סאלטה, התאוששנו מימי המדבר האחרונים בצ'ילה, ולא קשה להתאושש פה- גלידות מעולות בכל פינה, קינוחים חריגים, בשר הסטרי, חנויות מעוצבות- אירופה! ודולסה דה לצ'ה (ריבת חלב) בכל מקום ועל כל דבר אפשרי- לחם, גלידה, סתם ללקק, סטייקים ואחד על השני (סתם, את שני האחרונים עדיין לא ניסינו)... הנסיעה משם בדרך המזכירה את מאדים, עם צבעים צבעוניים וסלעים בצורות שונות, עד שמגיעים למישור אין סופי עם שטחים עצומים לגידול גפנים- אזור היין של ארגנטינה

.j
מתסבר שארגנטינה ברובה משעממת מאוד. ממזרח האוקיינוס האטלנטי שלחופו בואנוס איירס, במערב האנדים שהולכים ודועכים כשמתקדמים דרומה, בדרום המדינה יש כמובן את פטגוניה, אך באמצע רוב השטח מישורי, עצום ומשעממם למוות. במורדות ההרים פה ושם קטעי כביש יפים מאוד, חלקם שטחים ירוקים עם נהרות, אגמים ואחו וחלקם מדבריים וצבעוניים, חלק מהם בתמונות הקודמות.

סנטיאגו שהיה אמור לעזוב אותנו לאחר הסאלאר שינה את תוכניתו המפורטת להפליא (קובץ אקסל חריג שעבד עליו שנתיים וחצי) כדי להמשיך איתנו, למורת רוחנו (הנסתרת). רצינו להיות לבד וקשה לטייל עם שותף, בטח אם אנחנו לא באותו ראש והוא בן 54 עם מלא תמונות של בחורות ערומות על הלפ-טופ. אך לאחר שהגענו למנדוזה, קרה ארוע ששינה את מערכת היחסים בצורה בלתי הפיכה, וזה סיפור המקרה-
ביקשתי ממנו את המחשב שלו על מנת להעתיק תמונות שצילם, ובעודי מעיין בהן פתאום אני קולט תמונות שהוא צילם אותנו בזמן שהצלמנו בערום בסאלאר. באותו הזמן אמרנו לו שאנחנו הולכים להצטלם בעירום, התרחקנו כמה מאות מטרים והצטלמנו. הבחור הוציא את מצלמת הטלפוטו שלו מהתיק והחל מצלם אותנו כמובן ללא ידעתנו וללא ששמנו לב. תוסיפו לזה את העובדה שהוא בן 54, ויש לו בחורות ערומות על השומר מסך- בעייה. גיל, באומץ לב ראוי לציון, תפסה אותו לשיחה, אמרה לו למחוק את התמונות ויום למחרת הבחור נפרד מאיתנו בבושת פנים. להלן חלק מהתמונות המרשיעות

לפחות שוב נשארנו לבדנו מאושרים. העיר מנדוזה עצמה- עיר שנהרסה ברעידת אדמה ונבנתה מחדש עם תכנון עירוני מדהים- שדרות רחבות ומצלות בעצים גדולים, ככרות ירוקות רבות , פארק ענק ,תעלות השקייה עתיקות עם מים זורמים לצדי הרחובות ואחלה אווירה וגם מעיינות חמים מאוד קרובים

עוד יתרון אחד משמעותי לעיר הזו- היא ארחה יום אחד בדאקאר 2009
ראלי הדאקאר, הראלי שנחשב לקשה בעולם, אותו אחד שפעם התחיל בפריז ונגמר בדאקאר בירת סנגל, זה שגובה בדרך קבע קורבנות, ומושך אליו את הקשוחים שבגברים ל 10000 ק"מ של שטח קשה בקצבים מטורפים על רכבי השטח המושקעים ביותר שיש. השם דאקאר עדיין נשמר אולם המסלול הועתק השנה לצ'ילה וארגנטינה לאחר ששנה שעברה בוטל יום לפני המרוץ עקב איומים מאל קעידה (הטרוריסטים הזונות מגיעים לכל מקום). והנה התמזל מזלנו (או אולי זה הגורל?) וטיול האופנועים הגדול שלנו נפגש עם הפקת הענק הזו...איזה כיף
הרכבים יצאו מבואנוס איירס יום לאחר תחילת השנה האזרחית, ועשו הקפה בפטגוניה עד שהגיעו לפה.

הבאזזז סביב הדאקאר התחיל כמה ימים לפני שההפקה המטורפת הזו הגיעה למנדוזה, העיר בה חיכינו לה- שלטים ברחובות, שידורים בטלוויזיה המקומית, עלונים ונדמה שפתאום כולם יודעים הכל על הראלי ואיך קוראים לאמא של מארק קומה.
ביום עצמו עלינו על האופנוע ויצאנו מחוץ לעיר על מנת לקבל את הרוכבים, לאורך עשרות קילומטרים אנשים מחכים בשני צידי הדרך בקוצר רוח לאנשים שעד עכשיו לא ידעו על קיומם אך בזכות אל קעידה הפכו לגיבורים שלהם. ולא, לא מדובר בצעירים עם חולצות וכובעי KTM, אלא נשים וגברים מבוגרים, ילדים ומשפחות, ממש ראלי של כ-ו-ל-ם!
אנחנו התמקנו בתחילה בצומת מרכזית באחד הפרברים שם זכינו לתשומת לב נכבדת אגב בקשת חתימות ובקשות להצטלם ושם ראינו את המשאיות המדהימות נכנסות. לאחר שהתחיל לשעמם המשכנו עוד החוצה מהעיר בדיוק בשביל לפגוש את ראשוני הרוכבים ובינהם סיריל דספרה, שאמנם לא הולך לא מי יודע מה השנה אבל הספרה 1 תמיד מצטלמת הכי טוב. האופנועים אגב יותר מרשימים במציאות מאשר בטלוויזיה, הייתי מוכר כלייה בשביל להמשיך על אחד מהם עד לאושווייה..
מצחיק ומוזר לראות אותם רוכבים בקטע קישור על הכביש כאחד האדם, עוקפים מכוניות פרטיות, עוצרים ברמזורים ונותנים זכות קדימה...אנחנו כמובן ניצלנו את הפרצה, כי מתי עוד יצא לי לרכב סטייג' בדאקאר ? (לפחות לא בשנתיים הקרובות) עשינו אחורה פנה, תפסנו איזה רוכב ק.ט.מ (מספר 40, מישהו מכיר?) ונכנסו איתו לעיר. עכשיו- או שהמקומיים מעריצים זוג זרים שנוסעים על קי.אל.אר שמנמן ועמוס, וצמה בלונדינית מאחור... או שהם חשבו שאנחנו מתחרים מן המניין כי זכינו להערצה ששמורה רק ל..אמממ...רוכבי דאקאר..אז הנה אנחנו, על אופנוע שמן וחלש (כמעט כמונו עם כל הבשר והדולסה דה לצ'ה פה), עם תיקים ופרוות כבשה על המושב, רוכבים בסטייג' (קטע) בדאקאר- הראלי הקשוח בעולם, כך שזכינו לתהילה השמורה רק לקשוחים שבגברים, והכל מתועד בסרט מימין- צ'פחות ידידותיות, מחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד (לצערי לא היו בחורות שהרימו את החולצה לקראתנו), זה היה קצת מביך אבל בהחלט משעשע וחוויתי
להבדיל ממחנות הענק עם המטוסים והמסוקים שזכרתי מצילומים מהראלי באפריקה, פה הם התמקמו בפארק גדול בעיר, הצופים שעודדו שעות ארוכות מאוד לאורך כל הדרך נעצרו רק בכניסה לשטח המגודר בו ניתן היה לראות מאהלים קטנים פזורים על פי הקבוצות.
את הצוות הישראלי היחיד שמשתתף השנה (במכוניות)- אביב קדשאי ושותפו לצערי הרב לא הצלחנו לראות, בדיעבד הבנתי שהם לא הגיעו למנדוזה
למחרת רצינו לתפוס אותם בקטע הספיישל אולם מסתבר שלא קל להגיע לאחד כזה- גם התוכנית המקורית שפורסמה אינה תואמת למציאות, וגם חלק מהשבילים סגורים. מה שקורה בפועל הוא ששוב אלפי אנשים פרוסים לאורך הנתיב (שביל באיכות לא רעה) והרוכבים, שוב בקטע מנהלתי ולא ספיישל, עוברים מולם. קצת מאכזב אבל לא נורא, ולפחות יצא לי לצלם ממטר את התותח עם הקליבר הכי גדול- מארק קומה הספרדי ואף זכינו לטעום קצת מאבק צמיגיו ולשאוף את הפחמן מאגזוזו- כבוד
באתר אחד שוטר מקומי גם נתן לי להתקרב להיכן שלמקומיים הוא חסם את הדרך אז בכלל הרגשתי סלברטי
זהו, הם חלפו כלעומת שבאו, רק הפעם לכיוון צ'ילה, ומפה נלווה אותם דרך התקשורת
הייתה אחלה חוויה, עם מזל (גורל) שאיפשר את מפגש הענקים- הטיול והראלי.. ואולי אם ירצה השם והכיס , יום יבוא ואני גם אכנס ככה לעיר, על קי.טי.אמ מטורף, ואנפנף לחבר'ה לשלום. למרות ,שביננו, שגם על ה קי.אל.אר זה היה שווה, ולא הייתי צריך לאכול 10000 קלומטר של חרא בשביל זה...

כי זה השלב שבו הבטחתי לעצמי- אני עוד ארכב סטייג'ים בדאקאר, והפעם לא כמסתנן, והבטחות צריך לקיים - לא? אתם עוד תראו - אני עוד אחזור

ושוב מחמאות לזו שבאה אחרי- היא יותר קשוחה מאותם רוכבים, נראה אותם באים לחרמן מזדקן ומתעמתים איתו ככה

לנשים יש אינטואיציה, לא יעזור.
הן מרגישות שכמשהו או מישהו לא בסדר, אבל זה קשה להסביר כי זו רק תחושה פנימית שמשהו לא מסתדר. לגברים אין אינטואיציה, לא יעזור. הם לא מבינים מה זה, הם חושבים שאת סתם אוכלת סרטים ולא מאמינים בזה. הם צריכים הוכחות, דוגמאות, ראיות ובמיוחד עומר שלי, שיחייה, אין הוכחות - אין על מה לדבר.
מזל שיש לי הוכחות. הוכחות חותכות! צילומים!!!
מזל שיש לי תמונות שסנטייגו צילם בשביל להוכיח את מהימנותה של האינטואיציה הנשית! מזל שעמדתי מאחורי האופנוע והצטלמתי רק מאחור ומזל שעיקמתי לו את היד עד שהוא התחנן לרחמים ומחק את כולן (טוב, לא בדיוק עיקמתי לו את היד אבל אמרתי לו!) .
מעשה שהיה כך היה... כמו שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, טיילנו לתומנו (כן, לפני האירוע היינו עוד תמימים וצעירים. אני לפחות, צעירה.) עם סטנייגו - או כמו שאני אוהבת לקרוא לו בתרגום חופשי וציני במיוחד - יעקוב הקדוש (ייגו - זה יעקוב). מהרגע שראיתי את היומן שלו עם הכריכה הקשה (מילים כאלה מעלות בי גועל) של אישה ערומה כבר עיקמתי את העין, כשהוא אמר שהוא שמח שאישתו לא פה כי הוא לא רוצה שהיא תציק לו, עיקמתי את העין השניה, אבל לא אמרתי כלום כי לא רציתי להציק. כשראיתי את תמונות העירום בשומר המסך התיישרו שתי עיניי שעיקמתי מקודם כי הם נפקחו בפתאומיות בתדהמה. ובכל זאת אמרתי שיעשה מה שהוא רוצה, זה לא ענייני.
רק כשפגשתי כמה בנות ישראליות והם שאלו אותי מה הקטע של האיש הזקן עם התמונות של הבחורות הערומות הרשיתי לעצמי לשתף אותן בשעל ליבי. עומר ואני דיברנו והסכמנו שיש לנו עסק עם קשיש חרמן ושבקרוב מאוד נפרד ממנו.
הבעיה שהקדוש ידע כנראה עם מי יש לו עסק ומידי פעם טרח למרוח אותנו עם איזה ריבת חלב או מאפה (חלילה לא באופן מילולי!!! הכוונה שהוא התחנף אלינו וקנה לו דברים טעימים כמו שזקנים סוטים נוהגים לעשות לקורבנותיהם) ככה שלא היה לנו נעים.
אך הפרידה לא איחרה לבוא, בערב קיצי נעים בעודנו עושים אסאדו (שזה "על האש") עם כמה חבר'ה ישראלים בהוסטל עומר מספר לי שהוא מצא תמונות שלנו מהסלאר שהקדוש צילם, על המחשב שלו, אבל לא סתם תמונות! אלא תמונות עירום שלנו! בו מצולם ישבני הענוג שהסכים לחשיפה קצרה ולא ממוקדת במדבר בלבד ולעיניו של מוש בלבד! כן, אתם לא ראיתם את התמונות האלו כי אני לא מהנחשפות ויעיד על כך לובן ישבני! (שלפתע אני מבינה שהוא נושא נורא פופולרי בפוסטים שלי.. מה פרויד יאמר..) לא האמנתי שהקדוש המאנייק הזה טרח והוציא את מצלמת הזום הגדול שלו (ואני ממש מקווה שזה הדבר היחיד שהוא הוציא!) ופשוט עמד (איכס!) וצילם אותנו! על המחשב היו רק 7 תמונות אבל מהפרשי זמן שונים וארוכים ככה שנראה שהוא נהנה.
מזל שהייתי שיכורה בערב התגלית ואת רוב הדברים שתיכננתי לומר לו אמרתי לעומר מספר פעמים ובמספר ווריאציות ככה ששיחררתי קצת קיטור. כי אני לא יודעת אם למישהו מכם יצא להתעמת, יותר מזה, להטיף מוסר לאדם מבוגר בנושא כזה. בחמש דקות שדיברתי איתו חוויתי קשת רחבה של רגשות, התחלתי בכעס, עברתי לבושה, אחר כך היה לי לא נעים בשבילו ואז בעיקר היה לי לא נעים בשבילי ובסוף סיימתי עם תחושת גועל אמיתית שמנעה ממני להסתכל
עליו. כמובן שלא לא היה שום הסבר או סיבה הוא אמר שהוא ימחוק את כולן אפילו מסל המיחזור (מי אם לא סוטה מנוסה שכבר אמר פעם שימחוק משהו אבל לא מחק מסל המיחזור יאמר דבר כזה!?!) בבוקר שלמחרת הוא עזב בלי להסתכל לי בעיניים ובלי לומר לי שלום. לא נעלבתי. לי נותר רק להאמין יותר באינטואיציה הנשית שלי וללכת יותר עם ההרגשה שלי ולהפסיק להאמין בקדושים. אחרי הפרידה הרגשנו הקלה והרבה לחצים שהיו התחילו להשתחרר ולהתפוגג. הדאקר היה במרחק יום מאיתנו וההתרגשות החלה לגאות. אני חייבת לציין שאני התרגשתי לא מעט, יש משהו מרגש בלי שום קשר לאופנועים ושטח כשאתה חלק ממשהו גדול ועוצמתי ממך.
נסענו כמו רוב האזרחים הפשוטים לקבל את פני הרוכבים מחוץ לעיר, אך מהר מאוד הסתבר שאנחנו לא האזרח הפשוט. ברגע שלבשת מעיל, קסדה וכפפות על אופנוע קצת יותר רציני אתה נהייה מינימום סלב.
אין מה לומר, אני נולדתי לתהילה!
חלוקת חתימות, להצטלם עם עוברי אורח, לנפנף לשלום ולהאבק למען שלום עולמי ורעבים באפריקה - תפור עליי! נהניתי מכל רגע והרגשתי שהנה בא הגמול על עמלי הרב בהיותי מורכבת שטח אמיתית (ולא ארצה להזכיר פה שוב את אותו איבר בגופי)
גם היום שלמחרת היה די מלהיב, כי אחרי שלומדים קצת מה זה לרכב בשטח וכמובן שקטונתי, קטונתי, קטונתי, אפשר רק לדמיין ולהעריץ אותם על מה שעובר עליהם.
אני מקווה שכשעומר ישתתף זה יהיה פה בארגנטינה וייצא לי לעודד אותו מהצד ולעשות קניות בבואנוס איירוס

בוליביה, ארץ קשוחה, מונה מיילים- 16000-17200

2008-12-27T16:54:00.000+02:00

1 דולר= 7 בוליביאנוס, דלק - קצת פחות מחצי דולר לליטר
בסה¨כ 10 ימים בילינו בבוליביה. יש יגידו טעימה. זו לא הייתה טעימה, זה היה ביס, ומה לא היה בביס הזה- מתוק, חמוץ, זיעה שנכנסה הוסיפה קצת מלוח, מדי פעם חצץ נתקע בין השיניים, אבל כשבלענו את הביס הזה שחררנו מן אנחה ששמורה רק למעדנים המשובחים ביותר...אאההההה
הכל התחיל כרגיל- חצינו את הגבול מפרו באגם טיטיקאקאה ומיד לעיר הראשונה- קופאקבאנה- עיר תיירותית שיושבת ממש על האגם וזכתה לתשומת לב של חצי שעה מאיתנו. שם נתקלנו בפעם הראשונה בחספוס הבוליביאני- באים לתדלק בתחנת דלק, יוצא חייל עם מדים ואומר שאין דלק. זוג קנדי שפגשנו בפרו הזהירו אותנו ממחסור דלק בבוליביה . טוב, הדרך נוסעת בין חצי אי באגם העצום והגבוה (3500 מ', אולי קצת יותר) הזה עד שמגיעים למיצר אותו חוצים ברפסודת עץ רעועה עם מנוע קטן- אם אוטובוס יכול, אז גם אנחנו. כמובן שלא ידענו על זה מראש אבל זו הייתה הפתעה נחמדה וזכינו לשיט באגם
החוסר בדלק חייב עיקוף קטן וסוף סוף מצאנו תחנה עם בנזין. חייל רושם פרטי כל רכב כדי לוודא שאנשים לא קונים כמויות גדולות ומוכרים אותם בפרו השכנה שם הדלק יקר הרבה יותר

לה פאז קרובה מאוד אך אנחנו נוסעים לכיוון סורטה. המישור הגבוה (4000 מ') מתחלף בנופים המוכרים לנו - רכסי הרים עצומים, ירוקים עם נהרות בינהם ומעברי הרים (פאסים) גבוהים וקפואים עד שמגיעים לכפר שמשקיף על נוף מרהיב. בהגעה מוצאים הוסטל מדהים שפרוס בבקתות על גדת נהר, שיחה קולחת עם הבעלים המעניין מספרת לנו מידע על המדינה שעשירה מאוד במתכות ומחצבים אך ענייה מאוד בפוליטיקאים ישרים כך שיש יותר הפיכות בשלטון משנות קיום המדינה. בין ההוסטל לעיירה מפריד ערוץ עמוק, ולאחר שהלכנו ברגל לבקר בעיירה חזרנו בחושך מצרים, ללא פנס, בשביל תלול - אחת החוויות המעניינות, תשאלו את גיל

למחרת יצאנו לכיוון לה פאז, בה רק חלפנו ונספר עליה במילה אח¨כ, בדרך לעיירה יפה אחרת בשם קורויקו בכדי לעשות את ¨דרך המוות¨. אל העיירה הגענו בכביש איכותי שבנו בשביל לחסוך את הדרך הזו, רק בגלל שפספנו את הירידה לדרך וגם כך בגשם והרוחות היה עדיף לנסוע בכביש. בעיירה פגשנו את סנטיאגו, רוכב מקולומביה, איתו אנחנו עתידים לחצות את הסאלאר וסביבתו. למחרת עלינו בדרך המוות. טיפוס של 3000 מ' לאורך 60 ק¨מ של שביל מתפתל עם מדרון בעומק 800 מ', ונחשבת ל¨דרך המסוכנת בעולם¨ עקב ממוצע הרוגים גבוה שהיה שם פעם. שטויות. היינו בדרכים הרבה יותר גרועות. הרבה חברות של טיולי אופניים עושות הרבה כסף מהתואר הזה. סרט מימין
ההגעה ללה פאז, הבירה הגבוהה בעולם, מטעה. מה שנקרא ¨מרחוק יפה, אך רחוקה מלהיות יפה¨. מרכז העיר זהו עמק וממנו מטפסות שכונות בתלילות לשני המדרונות העולים ממנו- מה שאומר רחובות תלולים וקשיי נשימה בטיפוס למי שלא רגיל לגובה הרב (3600 מ'), אך העיר עצמה די מגעילה ובשלוש מילים- שוק-אחד-גדול. דוכנים בכל פינה- מבשר דרך ירקות, אוהלים ועד עוברי אלפקה

מהעיר יצאנו דרומה , אגב קושי בהשגת דלק (בבירה!!), בכביש דרך אורורו, שם חברנו שוב לסנטיאגו, וביחד הגענו לעיירה שהתואר ¨שיט הול¨ באנגלית מחמיא לה, ובה ישנו בהוסטל המחורבן (תרתי משמע...) ביותר שישנו בו, ופה בעצם מתחילה ההרפתקאה האמיתית בבוליביה

בעיירה זו עזבנו את האספלט לשבוע. שביל מחבר בינה לבין העיירה אויוני, כשלפתע רואים אותו באופק- פס לבן ובוהק- סאלאר דה אויוני, מדבר המלח הגדול בעולם. הרבה זמן חיכינו לרגע הזה ומאוד חששנו שהוא יהיה מוצף מים (בדר¨כ בעונה זו הוא מוצף) וההתרגשות היתה רבה. להפתעתנו הדלק באויוני היה זמין ומבלי להתמהמה יצאנו לסאלאר. מוצאים את הכניסה אליו, מעט גושי מלח ורטיבות, אך מיד כשמתקדמים זה מתחיל... 12000 קמ¨ר של לבן חלק שעוטף אותך מכל הכיוונים, מאופק לאופק, ואתה יכול לרכב ימינה, שמאלה, באלכסון, למעלה ולמטה- זה לא משנה, הכל אותו דבר. אין יותר תחושת חופש מלרכב שם על אופנוע ותעיד הקסדה שלי שספגה צעקות שמחה אינספור.סרט משובח מימין
ב¨אגם¨ מספר איים- אנחנו ישנו באוהל באי שנקרא ¨אי הקקטוסים¨- בהגעה אליו הוא נראה ממש כמו אי, אלא שהים המקיף אותו הוא לבן, חלק ואתה מרחף מעליו. כמובן שאם נותנים לילדים מגרש משחקים כזה גדול הם מתחילים להשתולל, תהנו

למחרת חצינו את הסאלאר לפינה הצפון מערבית שלו לכפר לטובת קבלת דלק. למזלנו מצאנו זקנה שמוכרת דלק בביתה וחזרנו לסאלאר כדי לנסוע דרומה בדרך המהירה ביותר. פה מתחיל החלק הקשוח. דרום מערב בוליביה- אין רכבים, אין ערים, מדי פעם כפר קטן, שבילים קשים עליהם עוד נדבר ומחסור ב¨סם החיים¨- דלק וגם באוכל. אך הנופים מתגמלים מאוד והחוויות, כרגיל יש לומר, נצרבות לעומקן. הנוף מדברי, הרי געש בכל פינה, לעיתים לגונות לבנות או כחולות, אלפקות, ויקוניות (מן חיה שנראת כמו צבי ארצישראלי רק בצורת אלפקה, מקווה שמובן), ולמות רועות, בהרבה מהלגונות המון ציפורי פלמינגו, ומחוצה להן ציפורי ענק - מן סוג של בת יענה
אנחנו לא יודעים לאן נגיע ללינה, איך יש לנו מים ואוהל וקצת אוכל אז אין דאגה. מכוונים לאיזה כפר שאולי יש בו מקום לינה ומגיעים אליו חצי שעה לפני שקיעה רק בשביל לגלות שזהו מחנה צבאי קטן מאוד שיושב על מסילת ברזל. החיילים מפנים אותנו למקום אחר- נוסעים מערבה בשמש נמוכה מאוד, יד שמאל נאלצת להסתיר אותה לעיתים כדי לראות את השביל, השביל חולי, סנטיאגו נופל, ואנחנו מיד אחריו. האופנוע כבד מאוד ורכיבה בחול היא קשה אך מצד שני לא נורא ליפול עליו במהירות נמוכה. החול עמוק פחות מזה שהיה בלה מוסקיטיה בהונדורס אך מאז גיל נוספה (וגם כמה סבונים, בגדים וכו') כך שהרכיבה קשה הרבה יותר. ממש בטיפות האור האחרונות מגיעים לתחנת רכבת נידחת ממש על גבול בוליביה-צ'ילה המשמשת רכבות משא. מוצאים שם בחור שמארגן לנו חדר עם שלושה מזרונים וקונים בבית של מישהו אחר קצת טונה וביצים לארוחת ערב

למחרת נוסעים לכפר הגדול באזור ,אלוטה (וג'אינה..), על מנת לגרד קצת דלק, אך אין. נאלצים להמשיך עוד , בניגוד לכיוון המתוכנן, לכפר אחר שם מתדלקים וחוזרים לאלוטה שם כבר מחליטים להשאר ללינה. למחרת יוצאים מוקדם, ברגע שעוזבים את השביל הראשי השבילים שוב הופכים חוליים עם קוליסים שלוקחים את האופנוע לכל מיני כיוונים, צריך לשמור על ריכוז כל הזמן- רגע אחד אני מסתכל על איזה משהו בצד ואנחנו נופלים. זה היה במהירות איטית ולא קרה כלום אך אני כועס על עצמי מאוד- הנפילה היחידה ביום הקשה הזה סתם בגלל כזו שטות, כרגיל- מי שחמור אוכל קש
מגיעים ללגונה מדהימה- חלקה מלח לבן וחלקה האחר טורקיז עם המון פלמינגו ורודים בתוכה. שם פוגשים לראשונה ג'יפים- טיול מאוד פופולרי לסאלאר וללגונות. אנחנו מסתכלים עליהם יוצאים נמתחים מהג'יפ, בבגדי א' שלהם, נקיים וריחניים כשהמלווה המקומית מכינה להם ארוחת בוקר. אנחנו מאובקים, מזיעים, עם דופק גבוה ונראים כמו אחרי מלחמה. לא הייתי מתחלף איתם לשנייה. גיל מצד שני....השבילים הקשים ממשיכים- סנטיאגו רוכב לאט ונופל מספר פעמים ואני מתחיל לדאוג- הנפילות מעייפות לעיתים לא פחות מהרכיבה עצמה וגם גורמות לחוסר בטחון שמביא לעוד נפילות...אך הוא שורד בגבורה, גיל המסכנה יושבת חסרת אונים מאחור על האופנוע שנזרק מצד לצד- לפעמים עומדת ביחד איתי, אך כמו שכבר למדתי להכיר- גם היא גיבורה אמיתית

הנוף סוריאליסטי- הרי הגעש ממשיכים, צורות סלעים משונות נקרות לעיתים, לגונות בוהקות שוברות את הצבע החום, ויקוניה שבורחות מהאופנוע נותנות הרגשה של ספארי. אחה¨צ מתחילות רוחות אותן למדנו להכיר- חמים ביום ובשעות אחה¨צ מתחילות רוחות עזות של 30-40 קשר לדעתי והטמפ' צונחות. רוחות הצד מוסיפות לקושי. בסוף מגיעים ללגונה קולורדה, המפורסמת שבלגונות באזור, שכשמה- צבעונית להפליא- צבע הבסיס של המים אדום אך יש שם לבן, וכחול וורוד של הפלמינגו ועוד ועוד, ברקע של כל זה מתנשא הר געש. לינה בעוד ¨שיט הול¨, כרגיל ללא מסעדה (מרק וקרקרים מספקים אותנו) וללא מקלחת.

בבוקר שלמחרת אין מנוחה- החול מיד מתחיל ומכניס אותנו לעניינים במהרה, ברבור קטן בדרך גורם לעיקוף קל אך גם להגעה לגובה הכי גבוה שהיינו בו עד כה- 5050 מ'. שממה מוחלטת. הלגונה האחרונה היא לגונה ורדה- צבע ירוק עמוק ויפהפה, גם אגן גייזרים מעשן והזוי היה שם

ç מעבר הגבול לצ'ילה הוא שם- באמצע שום מקום (רק ההגירה הבוליבינית שם), 5 ק¨מ לאחר מכן ואנחנו רואים מחזה נשכח- כביש אספלט. לאחר כל כך הרבה ימים ללא כביש עליה עליו משולה לריחוף
השינוי מבוליביה - המדינה הענייה ביבשת לצ'ילה - אולי העשירה שבהן - חד עד קשה לעיכול. אפילו שם, במעבר הגבול הנידח, איך שחוצים את השער השביל בצד הצ'יליאני הופך כבוש וחלק. התשתיות הן כמו באירופה, האנשים לבנים וקשה להבדיל פתאום בין מקומיים לתיירים, העיירה סן פדרו דה אטקמה אליה הגענו רוויה במלונות ומסעדות מעוצבים. למחרת כבר חצינו לארגנטינה (עוד נזגזג בין מדינות אלו הרבה) וגם פה - כבישים איכותיים, שילוט מודרני, מכוניות חדשות, יש אפילו דלק בתחנת דלק (!), אך המדבר בבוליביה, זה שאין בו את כל אלה, זה החם והקר והחולי והקשה- אני כבר מתגעגע אליו. כי כשקשה להשיג משהו הוא הרבה יותר משמעותי, הרי אם היה כביש לפסגת האוורסט, מה זה היה שווה? וגם כי בוליביה היא ארץ קשוחה, אבל אנחנו יותר

בספר אומרים שבוליביה היא ארץ הסופרלטיבים.
הם צודקים. זו הארץ הכי ענייה, הכי קשה, הכי מחוספסת, מאובקת ולא מפנקת שהיינו בה עד כה.
את העתיד לבוא סימן רק ברמיזה מסלול לילי שעשינו בלי להתכוון שדמה, אני בטוחה, לא"ש לילה של סיירת מטכ"ל. בסך הכל הלכנו לעיירה לאכול ארוחת ערב ולשם כך צריך לחצות ערוץ נחל (ירידה לערוץ ועליה בשביל צר להולכי רגל בלבד לעיירה). נכון, זה לא נשמע רע כשיש אור, אבל כשאנחנו חזרנו מהעיירה היה חושך מוחלט, לא ראיתי אפילו את כף ידי כשהיא מושטת קדימה, בטח שלא רואים את הצוק שלמרגלות הרגליים או את הנהר ולא את עומר שגישש מהו השביל בכפות ידיו וכל הסאגה דמתה לסצנה מהסרט ¨פרוייקט המכשפה מבלייר¨. אבל זו הייתה רק ההתחלה, עוד חוויה שאפשר לכתוב אחר כך בבלוג, לא משהו שכרוך בו סבל אמיתי. בהמשך היינו בדרך המוות, דווקא שם פחות ראיתי את המוות קרב (דבר שכבר התרגלתי לראות) ובאמת שהתאכזבנו. כשאני אומרת את זה זה נשמע יותר אמין, לא?
ועכשו מתחיל הסיפור האמיתי והקשה. הוציאו ממחטות ושבו על כרית נוחה כדי שחלילה מתוך הזדהות עימי לא יכאב ישבנכם, לא יטולטל עולמכם ולא תחטפו סלע בצלע. ואולי כדאי שגם תחזיקו במשהו, רצוי חזק ויציב, לפחות בשבילי - כי אני כל כך רציתי לעשות את זה ולא היה במה. (ולא, עומר לא היה מספיק או יציב). דמיינו עיירה נידחת, אבק וסלסלות קוצים מתערטלות ברוח חזקה ברחובות השוממים מאדם. אישה זקנה פותחת את הדלת להציץ מי הם האמיצים שהגיעו בשעת לילה מאוחרת. סתם. דמיינו עיירה מכוערת ומאובקת שהגענו אליה כי נגמר הדלק בתחנת הדלק (הכי בלי דלק אמרתי?) ואנחנו צריכים לקנות דלק בשחור מאיזה אחד. דמיינו את הגסט האוס הכי מגעיל שיש עם השירותים הכי דוחים שיש והאוכל הכי לא טעים שיש עם הומלס הכי קרציה שיש. שם ישנו.
עכשו אתנחתא קצרה בתיאור הדברים הכי לא טובים שיש בבוליביה לטובת הדבר הכי טוב שיש בה - הסלאר. אין תיאור שיצליח שלא לגרוע מהמקום המדהים הזה. התמונות ידברו בעד עצמן ואני רק אנסה להעביר לכם את התחושה שהמקום נותן. הוא נותן תחושה של חופש ושקט ואת ההנאה הטמונה בידיעה שאתה רק אדם, שיש דברים גדולים ממך וחזקים ממך. אני לא יודעת למה אבל למראה טבע כל כך יפה ועצום הידיעה שאני רק אדם מנחמת אותי והגימוד הזה מאפשר לי להסיר מעלי דאגות ומחשבות ומקל על כתפיי. ואז אני חשה חופשייה. בבוקר אוקיינוס החול הלבן ובלילה מנגד אוקיינוס של כוכבים (שניים נפלו, הבעתי משאלה, אני לא יכולה לגלות) הלבן נכנס והופך לחלק ממך והפכתי שם לרגועה, צלולה ומרחפת.
אבל זהו, שם זה נגמר וכל הלבן היפה שלי התלכלך באבק

מפה התחילה הדרך הכי גרועה בבוליביה. נסיעה במדבר הכי צחיח בעולם (ההגדרה הכי הזויה שאני שמעתי כי ממש לא ברור לי איך אפשר להשוות צחיחויות בין מדבר למדבר?) כל אבן מתחרה בשניה מי תהיה יותר תקועה באמצע השביל, כל גרגר חול מנסה הכי להיכנס לי לעין וכל דיונה בודקת מי תפיל את האופנוע הכי מהר. מזג האוויר של הבוקר מנסה להיות הכי חם ומהביל ובערב כל משב רוח משתדל לנשוב הכי חזק שאפשר. כן, אכן ארץ של סופרלטיבים

אני הכי חסרת אונים בישיבה מאחורי עומר, כל תנועה שלי יכולה רק להחמיר את המצב, יש תקנות זהירות לדוגמא שאסור להוציא ידיים ורגליים מהחלון - אז גם אם נדמה לי שאנחנו הולכים ליפול אני פשוט צריכה להישאר ולשבת כמו שאני, אסור לעצום עיניים כי גורם ההפתעה מסוכן לא פחות (כבר ניסיתי). ובתוך כל זה עומר הכי מבסוט ואני הכי מבואסת ואחרי זה יהיו לנו הכי הרבה ריבים... יומיים שלמים אנחנו נוסעים במדבר הזה ¨הכי צחיח בעולם¨- יופי לו.
וכשאנחנו לא במדבר אני מעבירה את לילותי עם שני גברים, האחד במשבר גיל המעבר עם תמונות של נשים ערומות על המחשב ונוחר בלילה והשני רק במשבר גיל - כי הוא כנראה מנסה לשבור אותי או משהו.. שמתלהבים לגמרי מכל המצב ומדברים רק על צריכת הדלק וצריכת המים ולי רק בא לצרוח! אין מקלחת, אין אוכל (בטונה יש עצמות ובביצים סלמונלה) ולי כבר אין כוח.
במהלך הדרך נתקלים פה ושם בג'יפים שעושים את המסלול שלנו ואני חולמת בהקיץ איך אני יושבת איתם בג'יפ יפה ונקייה, מביטה מהחלון ונהנית מהנוף מתרשמת מהאומץ של השניים האלו על האופנוע ואוכלת אוכל ביתי. ואז עומר מעיר אותי בצ'אפחה על הכתף ואומר לי ¨מה היית מעדיפה את זה? מה אנחנו בחורות, מוש?¨ ואני חושבת לעצמי: אוי ואבוי, הלכה הזוגיות, עומר חושב שאני גבר
ובאמצע המדבר הדבר הכי מפתיע - בתוך הכלום החום צהבהב הזה לפתע לגונה יפיפיה עטורת צבעים (נראה כאילו הצייר שפך את המים שאיתם צייר וכל הצבעים מהמכחול נשטפו והתערבבו ביחד בכיור) היא אומנם מריחה הכי מסריח שיש (חוץ מהגרביים של עומר אחרי שכיבסנו אותם בסבון הכי מסריח שיש) אבל בתוכה אלפי ציפורי פלמנגו.
אין מראה יותר סוריאליסטי מזה.. הציפור הכי וורודה, עדינה ונשית הולכת על קצות אצבעותיה בביצה הסרוחה הזו באמצע מדבר משמים.
כנראה שהיו עוד דברים בבוליביה, תוכלו לקרוא את התיאור האובייקטיבי יותר, אם כי קצת מאושר יתר על המידה, בצד של עומר, אבל אני בעיקר זוכרת את צחיחות המדבר, הלילות עם הבחור הנוחר על מזרונים בתחנת הרכבת, תחושת חוסר יציבות מתמדת ומפגש אחד עם החול, פרוות אלפקה שנעלמה ברוח המכלה והשאירה את ישבני חשוף וכאבי בטן וגב.
גם אני הייתי כפלמינגו בבוליביה.

(בפוסט הבא , שכבר נכתב בארגנטינה, צפו לגירסא הנשית למונה המיילים של עומר. קבלו את: מונה הקלוריות של גיל)

פרו- קורדיירה בלנקה עד פונו, מונה מיילים- 13600-16000

2008-12-15T16:53:00.000+02:00

אחח...פרו....אין מה לומר- אם היו שואלים אותי איך יראה טיול אופנוע בדרום אמריקה לפני שהגעתי לכאן זה מה שהייתי מדמיין. יש להם מזל, לפרואנים, שהם מיושבים בחבל ארץ כל כך מדהים טופוגרפית וארכיאולוגית כי בלי זה, ובכן, באמת לא היה מה לעשות פה, זו המדינה הכי מפגרת שהיינו בה מתחילת הטיול, ויסלחו לי כל קוראיי הפרואנים
כמו בצבא, המדינה מחולקת לשלושה חלקים- במערב חוף האוקיינוס השקט שלאורכו כביש הפאן אמריקנה אותו דגמנו פעמיים קצרות, הכביש מישורי ברובו, משעמם למוות, חוצה עיירות מאובקות ומטונפות וחולף על שכונות פחונים שנראים כמו בדואיים בנגב (רק שיש להם עוד מה ללמוד). מהחוף מזרחה מטפס בחדות מדבר לכיוון האנדים, ודי מהר מגיע לגובה של 4000 מ' ומעלה- שם בילינו את מירב ימינו בפרו. מזרחה לאנדים יש את החלק השלישי- הג'ונגלים של אגן האמזונס, עליהם ויתרנו

לאחר הסבר מעמיק זה של המדריך חיזקי נתחיל- עוד לפני שהגענו לקורדיירה בלנקה המדהימה (פשוט זה היה פוסט אילם ולכן לא יכולנו לציין זאת) עלינו מהחוף בשביל מדברי שומם מאוד ולא קל אך גם לא מעניין במיוחד למעט מקרה אחד בו אני לפתע מרגיש ¨בום¨ גדול בקסדה. עכשיו היו שתי אופציות- או שגיל נתנה לי ¨נגחה¨ עקב רמת נהיגה נמוכה (קורה לעיתים) או שפגעה בי אבן. מסתבר שהאפשרות השנייה היא הנכונה- אבן שנפלה מאחד הצוקים שמעלינו (חלאס עם המפולות האלה!!) פגעה לי בדיוק במרכז הקסדה, מזל שנזק לראש יותר ממה שיש עכשיו כבר קשה לעשות- אבל זה מוכיח שוב את הטענה שטענתי אחרי המפולת הראשונה- הכח של האופנוע הזה פשוט עוקר הרים

אחרי שעזבנו את ווארז (אגב, עיר מאכזבת למדי) והקורדיירה דרומה אתה פתאום מבין כמה ההרים האלו עצומים- הגבהים של השבילים מיוצבים כל הזמן בין 3000-5000 מטר (ואני לא מדבר על הפסגות מסביב), וגם אם אתה מנמיך בטירוף לאיזה עמק שנראה עמוק, אתה מעיף מבט למד גובה בג'י.פי.אס ורואה 3000 ומשהו. השבילים ביום הראשון לעזיבה היו מזעזעים ברמה שבא לך להרכיב את שר התשתיות הפרואני על האופנוע ולשאול אותו ¨מה לעזאזל אמורה להיות הדרך הזו??¨ נראה כאילו היה שם בור אחד ענק שתקעו באמצע כמה חתיכות עפר. וזה אמור להיות ציר ראשי. הקצבים איטיים, גם בגלל השבילים וגם בגלל התוואים הגדולים שמחייבים פיתולים. בדרכים המון כפרים של אינדיאנים ונוף מדהים

לבסוף הגענו לעיירה שוקקת בלב הערים ומשם היה כביש, דווקא סביר, שנוסע דרומה על האנדים עצמם. הנוף היה צחיח וקר וכשהתחלנו לראות אלפקות ידענו שזו ההזדמנות שלנו להגשים חלום קטן וכיום ישנו צמר שבמקום לחמם אלפקה חמודה בערבות האנדים הקפואות הוא מרפד את ישבנינו הענוגים...מה עדיף? התשובה ברורה

דווקא בעיירות בערים ניתן למצוא פנינות רבות. ברובן שרידים קולוניאליים והן שוקקות חיים ומהנות.

את הדרך חזרה לחוף, לכיוון איקה, עשינו ביום אחד- הכי קיצוני בהיבט שינויי הטמפרטורה שהיה לנו עד כה- התחיל מהרים מושלגים עם לגונות בינהם, המון אלפקות וקור מקפיא- מתחת אפס מעלות, ירד שלג (אגב - לשלשל בגובה 4800 מ' בקור כזה זו חוויה מעניינת, מנסיון...), דרך הרים מדבריים עצומים עד שמגיעים לחוף ולנווה מדבר ליד העיר איקה- מין אגמון ששוכן בלב דיונות ענק (פי חמש ומעלה מהדיונה באשדוד) ומסביב מלונות ומסעדות. ניתן לעשות שם סיבובים בבאגי וסקי חולות, אנחנו העדפנו להפשיר בשמש החמה. הדיונות שם פשוט עצומות ובתוליות, מזכירות את אלו שרואים בשידורים של ה¨פריז דקאר¨ מהסהרה (כשהוא עוד היה שם, השנה הוא יהיה פה, בצ'ילה וארגנטינה). כל התמונות הבאות צולמו באותו יום בהפרש של מספר שעות, מדהים שינוי האקלים והנוף

אך כאמור, אזור החוף די מגעיל כך שעזבנו את איקה לכיוון ההרים שוב. בדרך עצרנו בנאסקה- יש באזור קווים מסתוריים שיוצרים צורות ענק של חיות אותן ניתן לראות ממטוס. אנחנו, מכיוון שזה לא ממש עניין אותנו, עלינו למגדל תצפית שעמד ממש בסמוך לכביש כדי לראות רק שתיים מהצורות, מרתק ממש
הפעם העלייה להרים מהחוף ההיא כביש (!) מפותל בן 700 ק¨מ שממש נועד לאופנועים. אנחנו ישנו בעיירה נחמדה מאוד בשליש הראשון של הכביש ולמחרת רכיבה רצופה ומהירה של 510 ק¨מ של כביש מפותל ב-7 שעות שבהחלט סיפקו אימון טוב ליכולת ריכוז לאורך זמן. אך היה כיף ובסוף הנסיעה הגענו לקוסקו

קוסקו- עיר מדהימה! לב אימפריית האינקה (וגם לאחר הכיבוש הספרדי), רצופה כיכרות מטופחות, כנסיות מרשימות, תיירים (לא ראינו ישראלי אחד!!), וסוחרים מציקים מאוד

למאצ'ו פיצ'ו הסמוך ניתן להגיע ברכבת שעולה יותר מכרטיס טיסה. אנחנו נסענו באופנוע בדרך יפה לסנתה טרזה- הכפר הכי קרוב אליו ניתן להגיע עם רכב (אין דרכים למאצ'ו פיצ'ו), משם שעתיים וחצי הליכה על פסי רכבת (כי אנחנו לא פראיירים) וטיפוס לאתר עצמו

האתר עצמו, אין מה לומר- גם ביחס להריסות המאיה במרכז אמריקה הוא שם את כולם בכיס משלוש סיבות- הנוף מסביב מרהיב- האתר ממוקם על שלוחה יחסית צרה שמשני צדדיה קניונים עמוקים עם נהרות ומלפניה ומאחוריה הרי ענק, סיבה שנייה היא שההריסות במצב שמור מאוד יחסית, אפילו בפרטים הקטנים, וסיבה שלישת היא שאתה מסתכל על האתר וחושב לעצמך ¨איך לעזאזל האינקה החארות הקטנים הצליחו לבנות את זה לפני כל כך הרבה זמן בלי כלים הנדסיים ומנועים??¨ מדהים. אגב, ביקור שם יקר בטירוף - על כל פלוץ שאתה עושה לוקחים לך סול או שניים (תלוי בפלוץ) ואני לא אתפלא אם חצי מכלכלת פרו מושתתת על האתר הזה. אבל מה- שווה. אגב- מכיוון שתמיד התמונות מהמאצ'ו פיצ'ו של כולם הן מאותו מקום, אני לפחות שכרתי דוגמניות כדי שישברו שגרה

לאחר שפספנו את הרכבת האחרונה לכפר בו השארנו את האפנוע נאלצנו לצעוד גם את כל הדרך חזרה עד שהגענו אליו ושם בעל המלון לפתע אומר ¨אולי תלכו למעיינות החמים פה למטה?¨טוב. מה יש להפסיד? חשבנו שבטח מצפה לנו איזו שלולית לטבול בה את רגלינו הדואבות..איזו תגלית!! מספר בריכות עם מים חמים ומפלים - פנינה אמיתית!! בדיוק מה שהיינו צריכים לאחר היום הארוך של הצעדות הארוכות

משם חזרנו לקוסקו בדרך לגבול עם בוליביה. אין מה לומר על שלושת השבועות בפרו- היו נופים והרפתקאות שלעולם לא אשכח, לא היה קל, לא היה מפנק, גיל רצתה את אמא כמה פעמים, אבל זה בדיוק מה שהטיול הזה אמור להיות. ולא, אין פה שום מטרה להגיע לאושוואיה או משהו כזה, ואף פעם לא הייתה כזו, הדרך- היא היא החשובה ואחרי פרו אני שלם עם זה שאנחנו יורדים דרומה בדרך הנכונה- אולי לא הקלה, בטח לא הקצרה והמהירה, אבל זו שתשאר איתנו לתמיד. טוב, נא לנגב את הדמעות לאחר הנאום קורע הלב, כי הטיול לא נגמר לא היום ובטח גם לא מחר, והינה היא מגיעה בעקבותיי - זו שבטוח סובלת הרבה יותר ממני ברגעים הקשים אבל אני לא בטוח שנהנית יותר ממני ברגעים המדהימים, גיל - את לוקחת. רק לפני כן אני מקדיש את התמונה האחרונה לאחת ויחידה שאין כמוה בעולם ,אחרי גיל כמובן

כשההורים שלי היו רק זוג צעיר בתחילת דרכו ללא גרוש; אבא שלי טס לאלסקה לדוג סרטנים; זה היה כסף טוב; כשהוא חזר הוא הביא לאמא שלי מעיל פרווה ענקי (לפחות ככה זה היה נראה בעיניי הילדה שלי) ומי היה מאמין כמה שנים אחרי וההיסטוריה חוזרת על עצמה

אומנם לא שועל ואומנם לא מעיל - אבל אנחנו בחו¨ל ולי יש פרוות אלפקה

אם הייתם שואלים אותי היום מה אני רוצה מתנה ליום ההולדת - הייתי מייד אומרת פרוות אלפקה! ויסלחו לי אוהבי החיות אשר אני כמובן בינהן, בסך הכל אני נגד לבישת פרווה - אסור! אסור! אבל יש מקרים קיצוניים בהם לא נותרת ברירה ואתה חייב לקצץ מעט בעקרונות שלך לטובת איברים מגופך. הנה, אני אפילו אמרתי לעומר שאני מסכימה שיאכל אותי אם אני קופאת בשלג והוא ממש בטוח (אבל ממש בטוח) שהוא הולך למות מרעב. אז לטובת ישבני האהוב רכשנו - פרוות אלפקה לכסא האופנוע!
היה לא פשוט למצוא ובהתחלה קנינו כבשה שהוחלפה בסחר ממולח מול אישה בת 90 לפרוות אלפקה חומה. למרות שדי נקשרתי אליה וכשמשעמם בנסיעה אני עושה לה צמות אנחנו כנראה נחליף אותה בקרוב כי הזקנה עבדה עלינו ויש לה נשירה נוראית! חבל שאין לי מרכך

תראו, יש לי קצת בעיה בבלוג הזה והיא שעומר כותב הכל לפני ומתאר בפרטים ובצורה על כך יפה ומדוייקת את מה שאנחנו עושים, שלי נשאר רק לתת פה ושם אנקדוטות. אז החלטתי שהפעם אני אספר לכם קצת איך בתכלס נראים חיי היום יום שלנו פה. מה אנחנו עושים כשאנחנו קמים בבוקר?!
אז קודם כל אנחנו קמים די מוקדם בבוקר. קשה לישון פה עד מאוחר בגלל שאנחנו הולכים לישון מוקדם והחדרים מאוד מוארים וכי אני ישנה עם עומר והוא תמיד קם מוקדם יותר. ייאמר לזכותו שהוא אף פעם לא מעיר אותי לפני שמונה. אז אחרי שאנחנו מתארגנים מבחינת הציוד (מאוד התמקצענו וזה לוקח לנו רק חצי שעה בערך) אני משתדלת שנשתה משהו חם לפני היציאה למרות שזה לא תמיד הולך

יום עבודה נמשך בממוצע כשש שעות ואם יש שעות נוספות אני זוכה לטפיחה על השכם (שממש לא משמחת אותי, מוש לידיעתך, כי השכם ממש כואבת לי). במשרד יש לנו תמיד נשונשים ואנחנו דואגים לעשות הפסקות של קפה ועוגיה ולדבר על האופנוע. כשאנחנו מגיעים למחוז חפצנו או למחוז שלא ממש חפצנו להגיע אליו אבל נהיה ממש מאוחר אני אחראית על בחירת המלון. נכון, שלאדם נורמלי חשוב שיהיו במלון מים חמים, חדר נקי וכרית נוחה. אבל עזבו אתכם ממקלחת ולא משנה על מה ישנים לרוכב אופנוע הכי חשוב שתהיה במלון חנייה לאופנוע!

מזל שבעלי מלונות בפרו מוכנים לעשות הכל כדי שתשנו אצלם וכך האופנוע היקר שלנו מוצא את עצמו נח במטבחים, מסדרונות, לובי שפונה לגמרי בשבילו ופעם אחת אפילו הייתי צריכה לסרב בתוקף לאישה שהציעה שנעלה אותו 3 קומות לחדר שלנו! יש גבול! גם אנחנו צריכים פרטיות!

לאחר שנבחר החדר עומר בוחר ראשון את הצד של המיטה ואני בוחרת ראשונה את הכרית. לאחד חשוב המיקום שלו במרחב ולשניה חשוב פרט בפרט שבמרחב. כמה תיאוריות אפשר לבנות רק על זה.
המיטה היא גורם לעוד ריב נוסף וצר לי לאכזב אתכם זה לא בלוג כזה...
בכל מיטה יש תמיד בין 3 ל 4 שמיכות צמר עבות במיוחד. זה כדאי לוודא שלא תוכל לברוח (בגלל הכובד) באמצע הלילה בלי לשלם. אבל הכי חשוב זה שמתחת לכל הצמר נמצא סדין אחד דק ובדר¨כ צר מהנדרש והסדין הזה הוא משמעותי; כי מי רוצה שהצמר הזה ייגע בו!?. בגללו מתחילים כל הריבים והמשיכות שלעיתים נהיות אלימות.

ואם בריבים עסקינן אז כן, אנחנו רבים
רק שהריבים פה שונים מאוד מאלו שבבית וזה בגלל שפה אין אופציה לפתח דרמה. אז מה זה שווה? מה שווה ריב בלי איזו טריקת דלת? המקסימום שאני יכולה פה לטרוק זה את המשקף של הקסדה וגם זה נעשה לא בפניו. או מה אני אגיד ¨אתה יודע מה, נמאס לי ממך!¨ ואז אחבק אותו 6 שעות על האופנוע? בקיצור זה לא הולך פה טוב והריבים שלנו הפכו לשיחת בירור בעקבות כנראה אי הבנה כלשהיא.

טוב יש עוד המון מה לכתוב;עוד לא אמרתי כלום על האוכל שמזכיר טיסה רק בלי הדיילת החיננית ¨עוף, בקר או דג¨? ועל זה שאין סכינים, אבל זה כבר נהיה ארוך ורציתי רגע להתייחס לתגובות הקוראים.
הגיעו תגובות למערכת העוסקות בתמונות שלי בטיול(שם המתלונן שמור במערכת). ראשית ברצוני לציין כי אנו מתייחסים במלוא הרצינות לכל תלונה ו/או בקשה שמגיעה אלינו והרי אנחנו פה בשבילכם

התלונה המדוברת הינה ¨למה את כל הזמן מצטלמת עם הקסדה לצד האופנוע¨? ו¨למה אין הרבה תמונות שלך?¨אם כך: דבר ראשון, אני לא עומדת לצד האופנוע אני נשענת עליו! וזה בטח כי רק ירדתי ממנו ואין לי אוויר ואני חייבת למתוח את השרירים שלי וכל הגוף כואב לי ואז עומר מצלם. ובנוגע לקסדה אני פשוט לא נראית כל כך טוב כשאני מורידה את הקסדה הרבה פעמים ביום כי השיער שלי מבולגן. וגם צריך בשביל זה להוריד את הכפפות ונורא קר. ולגבי תלונת הכמות - כמה תמונות שלי לצד האופנוע עם קסדה אפשר כבר לראות?

לאור התגובות, המערכת תשמח לקבל כל הצעה לפוזה מעניינת ומיוחדת ומבטיחה לנסות וליישמה במידה ותמצא ראויה כמובן.

אוהבת אתכם!
המערכת

הפוסט האילם, שששששש...... קורדיירה בלנקה, פרו, מונה מיילים- 13600-13900

2008-12-09T16:52:00.001+02:00

כי כל מילה נוספת מיותרת, יש גם סרטון בצד ימין

סיפור על יום אחד בפרו / מפולת זה לא רק בבורסה, מונה מיילים 13000-13600

2008-11-30T16:51:00.000+02:00

מחיר דלק- 4.5-5 דולר לגאלון (הכי יקר עד כה!), בירה נפוצה- פילזן

ובכן, הפוסט היה אמור להיות על יום אחד אולם עד שהגענו לאינטרנט עברנו עוד כמה חוויות קשות...אז נתחיל
יומיים אחרי שחצינו לפרו ועברנו בעיירות מעופשות וחסרות תיירים (=חסרות מקומות נורמליים לשינה), כמעט לפני העיר הנורמלית הראשונה הייתה חסימה בכביש עקב עבודות בין 0830-1630. ידענו על כך מראש ונותרה לנו שעה לבזבז ובמקרה היה ליד המפל השלישי בגובהו בעולם (!) אז עלינו בשביל לכפר יפה שמשקיף על המפל

כבר בכפר התחילו מלמולים על חסימה בשביל ושירדנו חזרה לכיוון הכביש ראינו על מה דיברו- מפולת סלעים חסמה את שביל הגישה לכפר, זה שאמור להוביל אותנו חזרה לכביש...מסתבר שהמפולת קרתה ממש בסמוך למעבר שלנו שם (היינו שם סה"כ חצי שעה) ואולי בגללו (אני טוען שמהמהירות של האופנוע נגרמה המפולת) טוב, לא ביג דיל- יביאו שופל ותיק תק יפנו את הסלעים, אז עלינו חזרה לכפר בו מצאנו עצמנו שבויים וחיכינו עם המקומיים שם עד לפינוי,אגב הם נתנו לי לאכול שרקן- נראה בול כמו חולדה, בגלל שאני מנומס הייתי חייב לנסות, גיל החוצפנית סרבה

די מהר הבנו שהיום לא יהיה פינוי ונאלצנו לבלות שם את הלילה. בבוקר קמנו מוקדם בכדי לחצות את העבודות בכביש לפני תחילתן אולם כשהגענו למפולת (אותה כבר חשבנו שפינו) חשכו עיננו

100000 סלעים נוספים שנפלו החמירו אותה פי כמה! הדיבורים שם היו על 3 ימים של עבודות פינוי (בדיעבד ממה ששמענו אפילו יותר). היאוש גבר אך גם המוטיבציה לצאת משם וכך ניסנו לברר על דרכים חילופיות ליציאה משם. האופציה היחידה שהצלחנו לברר עליה היא שביל עיזים שעוקף את המפולת.

למי שחסר ידע באופנועים אסביר בקצרה- אופנוע כמו שיש לנו ובפרט עם כמות המטען שיש עליו הוא לא הכלי המיטבי לתקיפת שביל עיזים רווי בולדרים ומדרגות, אך כשאין ברירה אז אין ברירה
אני ירדתי את השביל על כל אורכו ברגל ובדקתי התכנות לביצוע וחזרתי עם תשובה שיהיה קשה אך אפשרי וכמו שנאמר את הקשה עושים מיד, הבלתי אפשרי לוקח קצת זמן....ניתן לתמונות ולסרט מימין לדבר בעד עצמם אך אוסיף מעט עליהם- היה חם מאוד, היה כבד מאוד, היה קשה,
אבל הצלחנו!!!

לאחר שעברנו סוף סוף את העבודות בכביש האלו הגענו לעיירה צ'אצ'אפויאס- עיר קולוניאלית שוקקת חיים, ולאחר מנוחה של לילה בהוסטל נחמד יצאנו שוב לדרכנו מבלי לדעת כמה קשה היא הולכת להיות...תחילת הדרך הייתה שביל מהיר מדהים במקביל וממש לגדתו של נהר גדול ויפה מאוד

את הנהר לבסוף עזבנו ואז התוואים התחילו לגדול, ולגדול, ולגדול...כשטיפסנו עד כמעט 4000 מ' התחיל לרדת גשם וגם היה קר בשביל באיכות בינונית ללא רכבים כלל ושם הגענו לקטע הדרך אותו אנחנו מכנים "דרך המוות הפרואנית"- בצד ימין פעורה תהום עצומה ומשמאל הר אדיר שמדי פעם נופל ממנו מפל עצום שבדר"כ חוצה את הדרך תחת גשרון רעוע ולעיתים לא...לפתע אנחנו רואים משאית חונה במרכז השביל וכ"נפתח" הסיבוב הבנו למה- מפל עצום שפשוט נופל על הדרך. כל אותו הזמן גשם שוטף ורוחות. כבר חציתי נהרות גדולים מאלו אולם לא כשיש תהום של מאות מטרים שהמים עלולים לסחוף אותך אליה. פרקטיקה-של-טיול #3- כשהנעליים נרטבות יתכן שיקח להם מספר ימים להתייבש, ולא כיף ללבוש נעליים רטובות בבוקר. אולם הפחד מנפילה גדול היה מהפחד מהרטבות ונכנסתי לבדוק את הזרם. אגב- אם שאלתם את עצמכם למה נהג המשאית חיכה- לפראיירים כמונו שיבדקו אם ניתן לחצות. מה שכן - באצילות ראויה לציון הוא הציע שגיל תכנס מאחור עם שאר הפליטים ואני אחצה לבד, וכך היה- חצייה יחסית פשוטה אך מלווה בריגוש בהחלט בריא

התוואים שכל כך גדלו גררו דרכים מאוד מתפתלות שיורדות כמו נחש בצד אחד של הקניון ועולות בצד השני (מזכיר מאוד את קופר קניון במקסיקו), כשהסתכלנו בצד הנגדי על הדרך שעשינו מהאופק מתפתלת ומתעקלת זה היה פשוט לא נתפס
בסוף הגענו, שוב עייפים ורטובים אך שוב עם חוויה לחיים, לעיר קטנה בה ישנו שנמצאת הרבה יותר קרוב ממה שתכננו להגיע (כדרכם של תוואים כאלו, קשה להבין מהמפה את הקצבים). מיותר לציין שלא ראינו תיירים כבר ימים

את הדרך של היום שלמחרת גיל תשמח לשכוח עת קפאנו מקור בעלייה להרים (לא התכוננו היטב עם הלבוש), דרך שוק חיות של אינדיאנים בו מכרו מכל הבהמות הקיימות (אם יש לכם חזיר/פרה/שור/כבשה למכירה במקום לפרסם ב"יד 2" לכו לשוק בסלנדין ביום א'), ובירידה למדבר עם הרים המזכירים את הרי אילת (רק עם נהר זורם החוצב בהם) עד שפגשנו את הים ואיתו את הפאן אמריקן המגעיל והמשעמם, אך מצאנו כפר דייגים לנוח בו שני לילות לפני העלייה המאתגרת הבאה

מחר בשאיפה נעלה להרים הגבוהים בעולם (חוץ מההימליה) - בקורדירה בלנקה- 22 פסגות מעל 6000 מ' ..גרררר אני כבר לא יכול לחכות
ואם זה כל האמור נשמע סבל כזה או אחר, אל נא תרחמו!! אנחנו נהנים וצוברים חוויות שאי אפשר לצבור שלא על אופנוע

ובשביל תמונות כאלה הכל שווה

ציטוט של ג'ון לוק פיקרד: (מוקדש לאחי הגדול באהבה- ההשקעה השתלמה לך) "כל דבר בחיים, מסתבר, נע על ציר. לפעמים הוא מאוד גבוה על הציר הזה ולפעמים מאוד נמוך. מה שבטוח שהוא אי שם, משתנה ולא מוגדר מה תחילתו ומה סופו". אז אם לצורך העניין, הייתם שואלים אותי לפני שבוע איפה אני נמצאת בציר "האומץ שלי"- הייתי אומרת 8 ובציר "ההתמודדות שלי" הייתי אומרת 9. הבעיה, שהצירים האלו לא נעים בין אחד לעשר. יש להם עוד. כמה עוד? אלוהים יודע ולעומר אולי יש מושכ אבל הוא מפחד לגלות לי שלא אחטוף רגליים קרות, אל חשש מוש, הן כבר קרות ואני עוד פה
הגבול המאולתר בין אקוודור לפרו ועיר הגבול הראשונה של פרו הן לדעתי -סיפור כיסוי. מציגים בפניך תמונה של פרו שקטה ואפרורית. מלון מכוער בעיירה משעממת, הריח בחדר מפחיד את הריח שהבאנו איתנו (נדיר!) ולכאורה אתה מרגיש "קטנה עלי, פרו". כל היום וחצי הראשון נועד כדי שהתייר הממוצע לא יברח, עכשיו כבר מסדרים לכבודך את ההרפתקאה הראשונה

כשהגענו לכביש הסגור ונשארה לנו רק שעה וחצי "לשרוף" עומר הציע שנלך למפלים. אני הצעתי שנלך לאכול, אבל זה כי כמובן לא קראתי מראש בלונלי פלנט מה היה לעשות באזור. לרגע קל לא דמיינתי שאסון טבע עומד לפקוד אותנו. גם כשהמקומיים בעיירה ניסו להסביר לנו "נו פאסו" (שזה אין מעבר, מסתבר) וסימנו לנו בידיים "פאסו מת" (פאסו- ועם סימן כזה על הגרון), לא תיארתי לעצמי שהייתה מפולת. חשבתי לעצמי "הם לא יודעים למה האופנוע הזה מסוגל" (אלוהים, מה קורה לי?! אני נהפכת לעומר!). רק כשהגענו למפולת וראיתי שממש נטוע עליה עץ מלמעלה (פשוט נתקע עליה בצורה אנכית) הבנתי שזה יקח קצת זמן. 3 שעות הפכו ללילה, לילה קשה שבמהלכו כל חיה שחיה בכפר הזה הרגישה צורך להשמיע את קולה: התרנגול של חוליו דיבר עם זה של פאולו, שענה לסוס של חורחה, לפרה של מיגל, לכלבים של מיראלה שענו לחזיר שכנראה ישן ממש איתנו בחדר...או ככה לפחות זה נשמע
בוקר. יצאנו מוקדם למעבר, רק כדי לראות שהייתה במפולת מסיבת "אפטר-אפקט" שגרמה לשאר החבר'ה להתדרדר וליצור הר חדש על השביל היחידי לכפר. מצל שהיה שביל עיזים קטן למעלה. אפשר רק לומר שעז כמו שלנו השביל הזה עוד לא ראה, אולי זקן כמו של עומר כן

אחרי לילה נחמד בעיירה נעימה שמנו פעמינו לכיוון החוף. אך שום חוף לא היה ביום הזה, אפילו לא חוף מבטחים! הרבה מים, היו. והיינו רטובים ממש כמו בים, אבל זהו. נסענו על השביל שאפילו ברגל הייתי מפחדת ללכת עליו, במזג אוויר שאין לו הגדרה בשפה הישראלית. למזלי, הרבה לא ראיתי כי היה ערפל כל כך כב, בנוסף לאדים שהצטברו אצלי בקסדה-ולא, אי אפשר לפתוח את המשקף בקור הזה! זה היה היום הכי טוב של כל מפל קטן שחלומו הרטוב היה להיות אי פעם מפל גדול. נהרות נשפכו מההר והציפו את הדרכים, כל הגשרים נעלמו ואכן "כל העולם כולו גשר צר מאוד" כשאתה נוסע על אופנוע
ואז הגענו ל"מפל האימה". בצד, משאית (שנראית כאילו נלקחה הישר מסרט זכרון לשואה ולגבורה) חונה כשפליטיה (סתם, נוסעיה) מבוהלים. מזל שבאתי לשמח אותם. גם התנאים היו דווקא די טובים, למרבה הפלא לא נסעו איתנו כבשים או חזירים והחבר'ה שמרו עליי מאוד בכך שכל אחד החזיק בי בכל מקום אפשרי
היום שלמחרת היה קשה לא פחות. אני כבר חשבתי שהינה, אוטוטו אנחנו בחוף ולא התלבשתי כראוי . מהנוף לא ראיתי הרבה כי מרבית הנסיעה רכנתי לכיוון האגזוז על מנת לחמם את ידיי. אחר כך כמעט וזכינו לראות קרב שוורים בשוק המקומי ואת המשך הדרך ביליתי בנסיון למצוא פוזה נוחה לשבת בה
מסקנה אחת ברורה - לפרואנים לא כדאי לבנות כבישים. הם פשוט גרועים בזה. חבל על המאמץ. אל תהיו תמימים, אורכו הממוצע של כביש אספלט הוא במקסימום כחצי ק"מ
"IT IS TOO GOOD TO BE LONG"
אבל בכל זאת, אחרי שחצינו את המפל ההוא צרחתי לעומר "איזה סיוט!" והוא ענה לי "מה, לא כיף לך?" ואני חשבתי לעצמי "שאלוהים יעזור לי, הבחור דפוק לגמרי! מה כיף?" ואז המשכתי קצת לחשוב, הפעם יותר לעומק, מה זה כיף? היה מצחיק, מאתגר, מעניין, מרגש, מפחיד, חווייתי ולא נוח. אם אני אמעך את הכל ביחד ל "קווץ' " אחד גדול- אז כן. היה כיף
שאלוהים יעזור לי, אני דפוקה לגמרי

אקוודור,26.11- 18.11 מונה מיילים 12000-13000

2008-11-26T16:48:00.001+02:00

אקוודור היא המדינה הקטנה ביותר מבין המדינות בהן נבקר בדרום אמריקה, יחד עם זאת בניגוד לגודלה היא אחת המגוונות. הרי האנדים חוצים את מרכזה מצפון לדרום כאשר בחלקם הצפוני הרי געש המתנשאים עד ל 6000 מ' , ממזרח משתפלים ההרים עד הג'ונגלים, חוף האוקיינוס השקט רווי בבע"ח ושמורות (לרבות איי גלאפאגוס) - בשני האחרונים לא ביקרנו. גם הנוף האורבני מרשים - ראו קיטו להלן.
מכיוון שאנחנו מעט לחוצים בזמן עקב מזג האוויר אותו אנחנו עתידים לפגוש בארגנטינה, ויתרנו על חוף הים וכן הזדמנו לנו ימי רכיבה ארוכים, אך על עקרון אחד לא ויתרנו- להמנע ככל הניתן מכביש הפאן-אמריקן המשעמם כך שיצא לנו לרכב לדעתי יותר מ-50% מהזמן בשבילים לא סלולים, הגיע הזמן להתחיל , אז בקיצור-
לאחר שחצינו את קו המשווה הגענו לקיטו - עיר עצומה , סואנת ורועשת כדרכן של ערי בירה באמריקה הלטינית, שם נאלצנו להפרד מרנה, צ'אק ועוד זוג קנדי נחמד בשם רוברט ושונדה גם הם על ב.מ.וו ונשארנו לבדנו חופשיים ומאושרים. המלון שלנו מוקם באזור החדש המודרני בעיר עם מועדונים ופאבים הכי מודרניים שראינו עד כה העיר העתיקה לעומת זאת רווית כנסיות רוכלים ואווירה ארכאית

העמק בו העיר נמצאת המוקף הרים עצומים מוסיף ליופי של העיר. על אחת הכנסיות הגבוהות ניתן לטפס בטיפוס שלא היה עובר ניהול סיכונים אפילו לא ע"י החפיפניק ביותר- סולמות לא מאובטחים, קרשים רופפים וכו' עד שמגיעים לפסגה ונגלה הנוף המרהיב אותו גיל רואה בתמונות בדיוק כמוכם מכיוון שהסולם האחרון היה יותר מדי בשבילה
אחרי שנמאס לנו מהנוף האורבני יצאנו דרומה לטבע בשתי הקפות מרשימות- "ההקפה ההררית" ו-"ההקפה הג'ונגלית". בראשונה נסיעה לכיוון ההרים בשבילים מדהימים מוקפים הרי געש (שמדי פעם בצבצו מבעד לעננים), עד שהגענו לכפר קטן (בערך 100 איש) בשם צ'וגצ'ילן ובו הוסטל מדהים- מן בקתת עץ עם תנור עצים בתוכה, ערסל במרפסת מול נוף מדהים וכולל ארוחות ערב ובוקר מפנקות, יחסית יקר- 30 דולר לשנינו, אבל היה שווה

למחרת המשכנו דרך לגונה געשית מדהימה ושוק אינדאני קטן אך אותנטי מאוד ומעניין (טל אתה היית נהנה שם) ודרך מעבר ראשון של 4000 מ' חזרה לכביש הראשי אותו מיד שוב עזבנו
התמונות כרגיל עושות עוול עקב התאורה (אם אתה צלם גרוע יש לך 2 אופציות- להאשים את המצלמה או את התאורה, חשוב שתהייה עקבי), אגב בחלק מהתמונות ניתן לראות רכב פיק-אפ בהעמסה מסורתית- 100000 אנשים, ירקות, פירות, שתי כבשים גדולות ותרנגולות אומללות שלא היה להם מקום אז תלו אותן בחוץ - חיות כמובן, מדהים

באותו ערב הגענו לעיירה בשם באניוס (אגב- שירותים בספרדית)- עיירה תיירותית מאוד (המון תיירות פנים) בה הרבה "פעילות הרפתקנית"- באנג'י, טרקטורונים, באגים וכו' וכן מעיינות חמים תחת מפל גדול, נשמע טוב בתיאוריה אולם עם צפיפות של הייתה מביישת את פארק הירקון ביום העצמאות זה פחות מושך, ואני, שאחד הדברים השנואים עליי הינו גברים שמתחככים בי ובטח אם הם שמנמנים ושעירים ויתרתי על הכניסה למים (למרות ששילמתי 2 $!!!!). גיל לעומת זאת נראתה מבסוטה מהעניין

באניוס יושבת ממש על מורדות ההרים לכיוון מזרח וממנה יורד כביש מפותל מדהים המשקיף לפחות על 6 מפלים עצומים

עד לאזור שנקרא ה"אוריינטה" שהוא למעשה הפאתים המערביים של אגן האמזונס. וכך , תוך יום אחד, ירדנו מהרים של 4000 מ' לג'ונגל בגובה 500 מ'. בהפרשי גבהים כאלו הכל משתנה- האקלים, הנוף, האנשים, הבתים וכו'...גשר גדול שכנראה היה עשוי מ"פל-קל" חייב חציית נהר עם מים רדודים אך יצא לנו להכיר אותם מקרוב עת האבן עליה ניסיתי להניח את רגלי סרבה להשאר במקומה
השעה החלה להיות מאוחרת וכמעט ולא היו ישובים כך שהכנו עצמנו מנטלית לעוד יום ארוך שיוביל אותנו חזרה לעיר הקרובה מרחק מספר שעות נסיעה. אך לפתע, כמו פטה מורגנה - מלון (!), על שפת נהר (!!), עם בריכה (!?!) ומים חמים (!!!!), אז יצא לנו לנוח לפני היום הארוך ביותר באקוודור

הגדרנו מראש שיהיה יום ארוך אך משתנים שונים האריכו אותו יותר. התחלנו לעלות מהג'ונגל חזרה להרים בשביל סביר, מדי פעם בוצי אך לפחות היה מוקף בנופים מדהימים, כך לפחות אנחנו משערים כי רוב הזמן היינו בתוך ערפל סמיך וגשם גם כן סמיך. בפעמים שהנוף התגלה הוא אכן היה יפה מאוד וכן חלפנו הרבה מפלים שנופלים ממש בסמוך לשביל. ועכשיו לראשונה פינת-הפרקטיקות-הקטנות-של-הטיול #1- בשביל לצלם תמונה עם האופנוע צריך למצוא מקום להעמיד אותו, אח"כ שנינו צריכים לרדת, בדרך כלל להוריד כפפות וכו', ולעלות חזרה (גיל צריכה ממש לטפס) נשמע טיפשי אך כשרטובים ועייפים לפעמים זה לא קל ולכן חלק מהתמונות מצולמות ישירות ממושב הרוכב- עצלנות גרידא

לאחר כמה שעות כאלו הגענו ל"כביש", רטובים וכבר עייפים והתחלנו נוסעים דרומה על כביש שאפילו מע"צ היו מתביישים בו עם בורות, בוץ, ותנועה דלילה של כלי רכב. הנופים ההרריים חזרו אך הפעם במן ערבה צחיחה עם רוחות עזות. חשש לגמר דלק הביא ל"בינגו" שלמרבה ההפתעה הצליח
האופנוע, כמונו, התחיל להתבכיין, רעשים עזים עלו מכיוון המשכך האחורי עם כל עלייה על מהמורה ומחסור בשמן הביא לחשש לנזילה- כל אלו הוסיפו לאווירה המאתגרת. כך, בחושך, הגענו לעיר לוחה רצוצים אך באורך רוח מרשים החלטנו למשוך עוד קצת ולהגיע לעיירה שאמורה להיות יפה מאוד עם אחלה הוסטל. כך הגענו לוילקבאמבה, בה טוענים שהאנשים מאריכי חיים עד מאוד ואנחנו נאלץ להאמין כי לא ראינו שום דבר חריג בהיבט הזה, אך העיירה הררית יפה מאוד ובה ההוסטל היפה ביותר בו היינו יחד, נכון גיל? (נכון, ג.י)- אחוזה רחבה א-לה יערות הכרמל היושבת על גבעה עם נוף מרהיב, בריכה וארוחת בוקר מעולה - כל זה 24$ לזוג

אחרי מנוחה וסידור האופנוע הגיבור ועצמנו המשכנו לחציית הגבול עם פרו. יש מספר מקומות לחצות את הגבול, אנחנו במקום היחיד שישאיר אותנו בהרים, כמובן שהוא גם המבודד ביותר. דרכי בוץ מובילות אליו אך סביבן נופים אדירים, והיום סוף סוף היינו בצד הנכון של העננים- מעליהם ולא מתחתם

פינת-הפרקטיקות-הקטנות-של-הטיול #2- התכוננו למזג אוויר קר (כמו שחווינו) ולהפתעתנו הטמפ' התחממה וכך מצאנו עצמנו מזיעים עם מליון שכבות בדרכי עפר, לא קל פה אני אומר לכם. לבסופ הגענו לחציית הגבול הזויה כמעט כמו הגשר המט ליפול בין קוסטה ריקה לפנמה- שביל בוצי מחבר בין המדינות ובאמצע שער שאותו ציפו שנחצה מתחתיו. לאחר שלא הצלחנו הגיע בחור ופתח מנעול ב"שני שקל" שנראה כמו זה שילדות משתמשות בו לנעול את היומן וכך חצינו...הבחור במכס הפאורני היה פחות סימפטי עת הסתכל על הרשיון רכב של האופנוע ממשרד הרישוי האמריקני ואמר שעם זה אני לא נכנס. עשיתי את ההצגה הטובה ביותר אותה אני יודע לעשות (ותשאלו את חפץ- אני יודע לעשות הצגות, ראה ערך "השקרן" שנת 1997) של פרצופ עצוב ותמים עד שהוא אישר לי כניסה אגב הבחור השמנמן עם הכפכפים הוא פקיד המכס האקוודורי ששחרר את האופנוע מהמדינה

ולסיום- משהו קטן בשביל אמא, שתמיד דואגת (ולפעמים בצדק). הסירי דאגה מליבך לפחות בתחום אחד- אני אוכל הרבה (מאז שגיל הגיעה). וכמו שאמרו חז"ל- " עדיף כרס מבירה מאשר גיבנת מעבודה",

!!!ועכשיו הגיבורה בבנות והאמיצה בנשים קבלוה, הללוה, שבחוה, גיל

כשאתה יושב על אופנוע שעות ארוכות בלי משהו חשוב מידי לעשות מלבד להביט על הנוף, על העורף של מוש, לשיר ועוד כאלה, יוצא לך לחשוב לא מעט.
ובכלל, נראה לי שאנשים בטיול תמיד מחליטים החלטות כאלה אופטימיות כמו שלפני השנה החדשה. משהו בסגנון ¨מהיום אני אעשה מעשה אחד טוב כל יום¨
אז אני, לאור הכתוב לעיל, החלטתי שמ ה - יום אני אנסה (הרי אני מכירה את עצמי) להסתכל על חצי הכוס המלאה.
לדוגמא, אם כואב לי קצת הישבן אחרי 6 שעות רכיבה אני יכולה לנסות ולחשוב שלפחות לא יורד גשם ואם יורד גשם אז לפחות לא חם בטירוף. דברים כאלה.

אז בשבועיים האחרונים נפלתי 3 פעמים מהאופנוע (לפחות לא שברתי כלום).
עומר יטען כנראה שאני מגזימה, כי מבחינתו נפילה מהאופנוע אשר הינה בעלת ערך מתרחשת רק או תוך כדי נסיעה או תוך כדי חציית נהר.

אך לאלו מכם, כמוני, אשר מחשיבים כל נפילה מכלי רכב כלשהו כאירוע לא סטנדרטי אז המספר 3 רלוונטי.
הנפילה הראשונה התרחשה ביוזמתי הפרטית. בעודי מנסה לרדת מהאופנוע (דבר המצריך שפאגט, רלווה וגלישה אל הקרקע) נתפסה רגלי בתיק האוכף ונפלתי. לכאורה, נפילה באמת תמימה על קרקע סלעית במקצת. חצי הכוס המלאה היא שעומר היה יציב ולא נפל עם האופנוע עלי. הוא רק שאל בחרדה מה אני עושה. הייתי עונה לו משתזפת (מאחר ועוד שכבתי כאובה על הרצפה) אבל הייתי עצבנית מידי.

בנפילה השנייה אותה גם עומר הזכיר (מאחר והתרחשה בנהר) הבנתי מה החשיבות של להרים את האופנוע כמה שיותר מהר, אם אתה רוצה ללבוש משהו יבש בערב ואם להסתכל על חצי הנעל היבשה שנותרה לי היה מאוד חם באותו היום.

המעידה השלישית אפילו אני לא חושבת ששווה להזכיר אותה סתם התלכלכנו קצת בבוץ ולא באמת נפלנו אבל המספר 3 תמיד יותר מעורר השתאות מהמספר 2.

חשוב לציין ולומר - שכל הפעלולים בסרט נעשו על ידי מקצוענים.
סתם, שבאמת אין מה לדאוג אנחנו נזהרים ולפעמים קורה שמחליקים וזה לא נורא. זה חוויתי!

עוד חצי כוס מלאה היא מזל שחבר שלי אוהב אופנועים ולא אופניים!
השבוע בעודנו יורדים ועולים בהרי אקוודור הארוכים והמפותלים ואני עושה כל מאמץ אפשרי לא להחליק על עומר בירידה בעוד אני מתאמצת לחשוב חיובי אודות הסיטואציה אני רואה בצד הדרך בחורה שעושה את המסלול על אופניים! אלוהים ישמור! (זאת הייתה התגובה הראשונה שלי) היא קצת התקשתה לדבר (נו, בטח) ובין נשיפה לדיווש אמרה שבעלה בהמשך ושנעצור אותו ואז נדבר.
מסתבר, למרבה הפלא שבדבר, שהם זוג ישראלים מקסימים שמטייל כבר שנתיים בכל העולם על אופנים! ואזי לך על זה!
אז מזל מזל מזל שעומר אוהב אופנועים!

לסיכום, בהחלט היו שבועיים מלאי חוויות.
כבר בכתיבת השורות האלו נצברות חוויות חדשות ומלהיבות עוד יותר וצריך להתאפק ממש כדי לא לספר את הכל בבת אחת.

רק שתדעו, שבדרך כלל, הכוס בכלל לא חצי ריקה היא מלאה עד הסוף.

אוהבת
גיל

נ.ב. רק שתדעו שעומר אכל פה חיית מחמד שהייתה לי פעם (צילי) . אבל זה כבר שייך לפרו

ועכשיו ממש לפני סיום- טיזר לפרק הבא " 24 שעות הזויות בפרו" ביי, עומר וגיל

From Equador

!!!קולומביה חלק 2 - מדיין עד לאקוודור, בחזרה לרכיבה

2008-11-18T16:47:00.000+02:00

הפוסט הזה עמוס מדי- יותר מדי חוויות, הרפתקאות ובעיקר תמונות. בשביל חסרי הסבלנות והזמן שבינכם להלן תקציר מנהלים- עמק הקפה- שוויץ בקולומביה, רעידת אדמה, דקלים עצומים, רוכב מלוקסמבורג, בירת הניתוחים הפלסטיים של העולם, שוק אינדיאני עם בן אדם מטורף, שבילים בהרים עצומים, ג'ונגל, גשם, מחסום עם חיילים חמושים, אתר ארכיאולוגי מסתורי, פנצ'ר, שבילים עוד יותר מטורפים, שוב גשם ולילה בג'ונגל ולסיום- יכולות אקרובטיות מרשימות
זה היה רק התקציר וכמו שאמא שלי אומרת "בקיצור" ואח"כ מספרת סיפור שעה
אז בקיצור-
אחרי בצורת ארוכה מרכיבה אמיתית הגיעו הרי האנדים הקולומביאנים ונתנו מענה, ובגדול.
את הימים האחרונים במדיין בילינו בחברת אחלה שני חבר'ה צעירים בשם עידו ועדי שאמנם הם צעירים בגיל אך בתחומים מסויימים יש להם הרבה יותר חכמת חיים מאיתנו...אך הדרך קראה לנו ויצאנו מהעיר העצומה למחוז הקפה בקולומביה - "סונה קאפטרה" ולעיירה בשם סלנטו. התיאור הכי מתאים לאזור הוא שוויץ- כבישים מתפתלים בין הרים מוריקים, נהרות, מפלים וכמובן שיחי קפה

הנוף משתפר מרגע לרגע, גם השבילים באזור היו מדהימים והובילו אותנו לעמק הקוקורה הרווי בעצי דקל מוזרים המתנשאים לגובה 60 מטר

וכן זימנו לגיל חציית נהר ראשונה
בלילה גיל מעירה אותי בבהלה שמישהו מנסה לפרוץ לחדר´ מסתבר שזו הייתה רעידת אדמה שבדיעבד גילינו שהיא 4.5 בסולם ריכטר, סתם עוד חוויה קטנה
שם אכלנו את הקינוח המוצלח ביותר עד כה וכן פגשנו גם אתה רנה, בחור נחמד מלוקסמבורג בן 45+- הרוכב על אפריקה טווין שנת 88 איתו כבר ביקר באפריקה, במזרח הרחוק וכו', אנחנו רוכבים איתו עדיין
לאחר שעזבנו את האזור וביקרנו ליומיים בעיר שנחשבת לבירת הניתוחים הפלסטיים של העולם, קאלי, (מדי פעם רואים שם מציאות) הזדמנה לנו חוויה משותפת ראשונה עם רנה. בעודנו משוטטים בשוק אינדיאני בכפר קטן

יצא אלינו מבין הדוכנים בחור עם שיער לבן ארוך וזקן תואם, להלן מיגל, והזמין אותנו למסעדה מקומית צמודה. בשלב זה התחיל החלק ההזוי- הבחור התחיל מרעיף עלינו כמות פירות היסטרית (חלקם פירות מקומיים מעולים)- "קחו את זה, תנסו את זה..." ואח"כ אוכל ויין

וכשרצינו ללכת הוא פשוט גרר אותנו לסטודיו שלו שנמצא 5 דקות הליכה משם. בגשם

ואז הסתבר שהוא אמן שגר במן קומונת אמנים בעיירה. בשלב הזה אני חשבתי- "ואט דה פאק?!" ואילו גיל חששה לחייה וחשבה שביין היה חומר מסמם. גם להאכיל את הברווזים באגם הוא לקח אותנו (להפתעתי הרעיון לדחוף אותו פנימה הועלה על ידי גיל ולא על ידי), עד שלבסוף שוחררנו
עקב הביקור ההזוי הגענו בחושך לעיר פופאין בה סיירנו למחרת עד שהמשכנו ליום הרפתקני נוסף
הדרכים מפופאין התחילו בכבישים מדהימים שהפכו לשבילים מדהימים עוד יותר בין הרים עצומים

חצייה ראשונה של גובה 3000 מ' חייבה עצירה לקפה טורקי במקום יפה

מפגש עם שדה קקטוסים מוזרים חייב גם הוא סדרת תמונות

בהמשך השבילים טיפסו והתכסו בג'ונגל שמדי פעם מצבצים מבעדו הרים ועמקים מדהימים. חלק זה בקולומביה הוא אחד מאזורי הגרילה במדינה ואכן נוכחות הצבא משמעותית הרבה יותר מחלקים אחרים במדינה, ולכן מחסום עם חבר'ה חמושים באמצע הג'ונגל היה מעניין אך הם היו חיילים מהצד הנכון והעובדה שהם נשאו רובה "גליל" ישראלי עזרה לשבור את הקרח. במפגש הבא הם ביקשו מעט דלק לבישול, ובכן- זה מסוג הבקשות שאין לך יותר מדי ברירה אלא להענות בחיוב, אז רנה "התנדב" לתת להם ליטר וחצי

גיל, שכבר צברה נסיון ברכיבת שטח, חילקה הוראות לרנה ש¨נקלע¨לתעלה

בשלב זה הגשם התחיל, ובעוצמה, והחושך ירד כך שמצאנו עצמנו מגששים עצמנו בשבילי הג'ונגל הבוציים עד שהגענו סחוטים ממים ועייפות להוסטל נחמד בעיירה סן אגוסטין
בעיירה זו ובסביבתה נמצאו פסלי אבן רבים בגדלים שבין 20 ס"מ ל-7 מ' שמהווים את אחד האתרים הארכיאולוגים המעניינים ביבשת, אך מה שיותר מעניין זה שיש שם כבישים מפותלים אדירים - חלקם מצולמים בסרט מימין

ביום שעזבנו שם שוב עזבנו מאוחר מדי וכך מצאנו עצמנו נכנסים לשטח בערך ב-1600 לפני נסיעה שצפוייה להמשך 3-4 שעות. אני כמובן אמרתי "להמשיך" אך למזלנו רנה, הצד הבוגר בחבורה, שכנע אותנו לחזור לעיירה הקרובה ולישון שם, בדרך חזרה חטפנו את הפנצ'ר הראשון (!!) בטיול, מזל טוב! ובעודי מתעסק בתיקון גיל המשיכה לחקור את ה"עמקים" באזור

הדרך אותה השלמנו למחרת הייתה מבחינתי גולת הכותרת בקולומביה- טיפוס מ-600 מ' עד 3400 מ' בשבילים מפותלים ונוף עוצר נשימה

זו דרך מהסוג שאתה אומר לעצמך "לא הגיוני שאני פה, בדרך המטורפת הזו, על אופנוע, פשוט לא נתפס", גם עכשיו שאני מסתכל על התמונות זה נראה לא הגיוני. הדרך לקחה לנו הרבה יותר זמן מהמתוכנן ולאחר 10 שעות רכיבה שהסתיימו כרגיל בגשם ובחושך הגענו לעיירה ללילה האחרון בקולומביה- מבחינתי אולי המדינה הכי הרבגונית, יפה וידידותית (אנשים פשוט נחמדים ברמה יוצאת דופן),משתווה אולי למקסיקו
קינחנו בצילום כנסייה יפה שנבנתה מעל עמק וחצינו למדינה מס' 8 במסע- אקוודור ביום שכמובן סיימנו בחושך ובגשם מטורף ביחד עם רוכב נוסף אותו פגשנו בגבול- צ'אק, טקסני בן 67 שיצא לפנסייה לפני חודשיים וקנה לעצמו מתנה- לנסוע עד לארגנטינה וחזרה. הוא אגב התחיל לפני חודש מטקסס ועשה שליש מהמרחק אותו אני עשיתי. מדהים כמה סוגי אנשים שונים אתה פוגש בטיול כזה שהדבר היחיד המשותף בינכם זו האהבה לאופנוע. אבל הטיול המאורגן שהפכנו להיות גדול עלי ועל גיל וכמו שכבר כתבתי בעבר- חופשי זה לגמרי לבד

ולקינוח- אמנם שייך לפוסט הבא אך לא התאפקנו- הפגנת יכולות אקרובטיות מרשימות שלי ושל גיל: קפיצה כל הדרך מחצי הכדור הצפוני לחצי הכדור הדרומי

וכמובן שהיינו חייבים לצלם כל דרך אפשרית לחציית קו המשווה, עמכם הסליחה על הטמטום

כמעט שכחתי- פינת ה-"גוש-הרטוב-שיושב-מאחור-וצועק-פריו!-פריו!" (קר בספרדית)- גיל בהצלחה

דמיינו לעצמכם
שעוצרים אתכם במחסום. מלא חיילים מתאגדים סביבכם ואף אחד לא מדבר אנגלית.
איכשהוא אתם מצליחים להבין שהם רוצים לראות את הדרכונים שלכם ושצריך אישור
מיוחד לנסיעה בדרך הספציפית שבה אתם רוצים לסוע. הבחור הלוקסמבורגי, שהוא
האופטימי והנאיבי מבין כולנו, אומר שהוא הבין מהם שצריך אישור מיוחד לדרך
הזאת כי היא מאוד מסוכנת. מלא גרילות (לא גורילות) ומלא יריות.

אז כן, אני מודה, פה כבר התחלתי לחשוש.
התחלנו את הנסיעה בג'ונגל מטורף בטיפוס על אחד ההרים הגבוהים שהייתי בהם בחיי.
אחרי
כחצי קילומטר שלט ענק. לא הבנתי הרבה חוץ מ : סכנה! משהו.. והוא הראשון
מבין שלטים רבים נוספים שמתריעים על סכנות שונות ומגוונות. בנוסף, הדרך
מלווה בהרבה סרטים צהובים כאלה שהמשטרה שמה כשהיא חוקרת זירות רצח רק שפה
זה על סף תהומות ועומר אומר לי כנראה שמישהו מת פה לא מזמן. חמוד. אבל, גם
איפה שמתו בדרך אנשים אפשר לראות על פי הצלבים המפוזרים והמצבות.

אחרי שעה רכיבה כבר לא ידעתי ממה לפחד יותר. הפחד מחטיפה הוחלף בפחד
מרחיפה. ללא מצנח. מצוק גבוה במיוחד. כשהגענו לפיסגה הפחד מצניחה חופשית
ללא מעצור הוחלף בחשש כבד שאמות מקור ואחרי שנרטבתי כולי (גם הצמה) בעיקר
דאגתי שלא תהיה מקלחת חמה.

אבל, בין עצימת עיניים לעצירת נשימה (שלא תמיד הייתה יזומה) אין מה להגיד, הנוף מדהים ומרחיב את הנשמה.
בכלל, כולם אומרים שכשאתה נוסע לטיול כזה אתה מקבל פרופורציות ולומד הרבה דברים חדשים על עצמך ועל העולם.
אז
גם אני למדתי בזמן האחרון דברים חדשים על עצמי שלא ידעתי. למשל, אף פעם לא
ידעתי איזה ריח יש לגרביים שלי אם אני לובשת אותן כמה ימים ללא הפסקה כשהן
רטובות. ואף פעם לא ידעתי כמה רטיבות אני יכולה לספוג ולכמה זמן.

דברים מרתקים!
אני חושבת שההגדרות שלי לדברים השתנו גם. לדוגמא, גשם כבד זה לא היורה ואוניברסיטת חיפה מאוד נמוכה.

השבועיים האחרונים היו באמת מלאי חוויות.
קולומביה היא אחת המדינות היותר יפות שהייתי בהן והאנשים נחמדים ברמה שמחזירה לך את האמון במין האנושי כולו.
נחמד
במיוחד היה מיגל שפגשנו בכפר הקטן שעומר הזכיר מקודם (מזל שעומר כותב את
כל האינפורמציה אחרת אף אחד לא היה מבין איפה היינו, אני בקושי יודעת לאן
נוסעים מחר). בכל מקרה, היינו בשוק בכפר הזה, התחיל מבול היסטרי ומשום
מקום אוסף אותנו בחור שנראה כמו יזהר כהן בגרסה האשכנזית. איש נחמד אבל
מוטרף לחלוטין, נוירוטי ותזזיתי, מדבר אנגלית ברמה סבירה. התחיל לדחוף לנו
אוכל ופירות ויין. עד פה הזוי, אבל נחמד וטעים מאוד! עכשו, הוא רוצה שנבוא
איתו לבית שלו! ממש. שאני אלך בקולומביה לבית של אדם הזוי לחלוטין, שגר פה
באיזו קהילה, אחרי שהוא השקה אותי ביין!? אז מסתבר שכן.

אין לי מה לומר. החלק ההזוי ביותר בכל החוויה היה שהוא לקח אותנו לאגם
להאכיל את הברווזים כשכל הזמן יורד גשם ברמה שהכינרת הייתה מתמלאת ממנו.
שלושתנו עומדים סביבו, הוא כורע על שפת האגם מדבר עם הברווזים וכל מה שאני
יכולה לומר מתוך צחוק מטורף שלנו זה: מוש, בבקשה, תן לו דחיפה.

חוצמזה, הייתה גם רעידת אדמה. באמצע הלילה בסולנטו. אני כמובן הייתי
בטוחה שאלה הגורילות ועומר בכלל ישן. אבל כשכל החדר התחיל לרעוד הגעתי
למסקנה שזאת אכן רעידת אדמה. 4.5 בסולם ריכטר.
גם היינו באתר ארכיאולוגי במקום שנקרא סן אגוסטין. זה פארק שיש בו
פסלים בדמויות של אנשים שנמצאו ליד קברים באזור. רנה, הבחור שהיינו איתו
הוא צלם חובב, הוא כותב לRTL ומפרסמים בלוקסמבורג את הבלוג שלו ותמונות
שלו. בכל מקרה, כל דבר הוא מצלם לפחות כמה פעמים. ואני כותבת את זה
בעדינות רבה.

אני ועומר אחרי 5 תמונות, בהגזמה, של הפסלים הבנו את הקטע. הסרטון עם הדשא, זאת החוויה שלנו מהפארק הארכיאולוגי. היה מעולה.
ורק
שתדעו שעומר צלם מוכשר לא פחות! את התמונה שהחליטו לפרסם RTL של
לוקסמבורג בעמוד השער עומר צילם!!! יש כבוד! וגם פירסמו שם תמונה שלו. איש
אשכולות שלי!

אנחנו גם ממשיכים ללמוד ספרדית. עומר כבר נתן דוגמא למילים היותר
מדוברות אך אני חשה חובה להוסיף (בשם הגינות הדיווח) שכאשר יורד גשם עומר
מרים ידיו לשמיים וצועק: "פורקה? פורקה?" שזה בתרגום סימולטני "למה?למה?".
אחנו מתאמנים בניינו הרבה על הספרדית ומבינים אחד את השני מעולה. זה רק לא
כל כך תופס כשאנחנו מדברים עם אנשים אחרים. העיקר שאנחנו מתקשרים ומבינים
אחד את השני.

אין, קירבה כמו שאני ועומר חולקים כל היום, זה נדיר. במובן הפיזי אני
מתכוונת. שעות שאנחנו צמודים אחד לשני, הראש שלי במרחק אפצ'י קטן משלו.
כלומר, שכשאני מתעטשת, אני נותנת לו מכה קלה בראש עם הקסדה שלי. אבל גם
במובן הריגשי אנחנו מאוד קרובים. אל דאגה.

זהו בינתיים.
אני רוצה להודות לכל חברותיי מהמין הנשי שמחזקות את
ידיי! זה עוזר לי מאוד, במיוחד בעת וויכוחים בסגנון אמבטיה ושירותים בחדר
כן או לא?
נשיקות,
גיל

קולומביה (קרטחנה עד מדיין), 15.10-4.11, מונה מיילים 10250 -11100

2008-11-04T16:46:00.001+02:00

מטבע מקומי - 1 דולר=2000 פסו, בירה נפוצה- אגילה ופילזן,דלק-4 דולר לגאלון , משפט שנשמע הרבה בקסדה- " את לא יכולה לזוז עוד קצת אחורה??"

לאחר סיום המנהלות בכניסה לקולומביה, לא נותר לי יותר מדי מה לעשות בעודי ממתין מספר ימים להגעתה של גיל אז נאלצתי לשתות הרבה בירה ולנסוע ליומיים לחוף יפה ליד קרטחנה בשם פלאייה בלנקה

החבר'ה בהוסטל היו אחלה וסיימון נשאר איתי כמעט עד שגיל הגיעה. מכיוון שקרטחנה היא מעבר הכרחי למי שעובר עם אופנוע בסירה מ ו-אל פנמה התקבצו עוד מספר אופנועים בהוסטל שהינו אחד מהיחידים שמאפשרים כניסת אופנועים בעיר , בינהם - קרול, בחורה מגרמניה שמטיילת לבד על אקס טי 600, זוג גרמנים נוסף- הוא על טרנסאלפ כל כך עמוס שמעייף רק להסתכל עליו, והיא על האופנוע הראשון שלא זיהיתי- די אר זד כמו שיש לי בבית...כל כך הרבה שינויים שרק אחרי שהעפתי מבט בלוח מחוונים הבנתי שזה הוא. בהמשך לאחר שגיל הגיעה פגשנו עוד זוג שוייצרים על די אר 650. כולם באו מהדרום, חלקם ממשיכים צפונה וחלקם שולחים את האופנוע באנייה הביתה

בקולומביה אגב שלוש אנקדוטות מעניינות לגבי אופנועים- דבר ראשון חייבים ללבוש אפוד זוהר עם המספר של האופנוע טבוע על הגב וגם על הקסדה (כדי לצמצם מקרי התנקשות ע¨י אופנוענים, באמת), יש פה המון מוניות אופנוע, ופעם ראשונה שאני רואה בכניסה לכבישי אגרה נתיב מיוחד לאופנועים שלא צריך לשלם בו, אולי יכנס יום אחד לכביש 6
בסופו של דבר , ולאחר ציפייה ארוכה גיל הגיעה (ואפילו בזמן!), המפגש היה מרגש ומהנה מאוד ומעט מוזר, ולאחריו התפנקנו בחדר ממוזג שעזר לצנן את החום המהביל של עיר החוף הזו והסתובבנו לנו בעיר תוך שאני חופף את גיל על המנהגים והאוכל באמריקה הלטינית (ארוחה ראשונה הייתה בשוק ב 2$ כדי שלא תתרגל לטוב). העיר עצמה- עיר קולוניאלית, עוד אחת במסע, זוכה לציון 8 מ-10 במדד הערים הקולוניאליות (הכי גבוה עד כה)- הרובע העתיק המוקף חומות שמור מאוד ומרשים, ומכיוון שהעיר ,שהייתה מרכז לזהב, הייתה נתונה להתקפות רבות של הבריטים ופיראטים, יש פה ביצורים מרישמים וסיפורים מעניינים

ביחד עם גיל הגיעו ¨טופינים¨ לאופנוע (מה שהפך את הגעתה למשמחת אף יותר..)- בעצם שינויים ראשונים באופנוע שהיה מקורי לחלוטין עד כה: תיקים גדולים יותר, מגן מנוע, חלקי חילוף רבים ואולי הכי חשוב- קפיצים למשכך הקדמי והאחורי שיעזרו להתמודד עם המשקל העודף (לא של גיל, של גיל ביחד עם הציוד החדש), כך שמצאתי עצמי עובד רבות על האופנוע בלובי של המלון. הכל הותקן למעט הקפיץ במשכך האחורי שלאחר שפרקתי אותו מהאופנוע גיליתי שצריך כלי מיוחד על מנת להתקין את הקפיץ החדש, תמיד אהבתי ללמוד בדרך הקשה

הנסיעה הראשונה
לאחר שלושה ימים בעיר הגיע זמן לצאת לדרך הארוכה, וכך- ב 35 מעלות ו 105% לחות, עם המעילים ומכנסי הרכיבה החדשים והתיקים הגדולים מאחור התחלנו לשרך דרכנו לכיוון החופים בצפון . המחשבה הראשונה והעקרית שעברה לי בראש בנסיעה זו הייתה ¨כואבות לי הבייצים שנדחקות למיכל דלק¨וברצף- ¨אין מצב שאנחנו מגיעים ככה עד ארגנטינה¨. האופנוע, שעוד לא הותקן בו הקפיץ האחורי , שקע על המתלים עד למטה רק מעצם הישיבה שלנו עליו והוא היה כל כך כבד שגולד ווינג הרגיש כמו מוטוקרוס על ידו. עצירה ליד הר געש שפולט בוץ בדרך נתנה הזדמנות ראשונה לצילום משותף של גיל והאופנוע אך שוב נאלצנו להדחס עליו והגענו מיואשים למלון, נחנו קצת והתכוננו למסדר ציוד שנקבע לערב -אני העברתי

במאמר מוסגר- הועברה לגיל רשימת ציוד פרטנית של מה להביא, אם היא הייתה ממושמעת היה נחסך כאב לב, סוף המאמר המוסגר. כך שהתחלנו לסנן דברים שאנחנו לא באמת מוכרחים ולאט לאט הצטברו להם הרבה דברים קטנים שיצרו ערימה גדולה המורכבת מקרמים לשיער ובכלל (בתקווה שהמנקות בסנטה מרתה יעריכו) ודברים נוספים (אני כדוגמא אישית ויתרתי על הג'ינס). למחרת החלטתי שאני מסדר את המשכך האחורי ויהיה מה אז מצאתי עצמי במסע בעיר שהתחיל בחנות, משם הובלה ע¨י אופנוען לבית של מכונאי שהכלי שלו לא התאים, הלכנו למוסך אחר שלא הצליח ומשם במונית לאחד אחר שהצליח- כמובן שאף אחד לא דובר אנגלית ואני לא ספרדית

וכך- עם מספר קילו פחות, קפיץ אחורי הכי קשיח שיש לאופנוע הזה וטכניקת אריזה משופרת יצאנו במטרה להגיע לפארק טיירונה, בעל החופים היפים במדינה, או לפחות כך טוען הספר. אל הפארק הגענו רק למחרת כי הגישה אליו אפשרית עם אופנוע רק עד נקודה מסויימת ומשם צריך לצעוד 3 ק¨מ, אז בילינו בהוסטל נחמד מאוד בכפר דייגים קטן בו פגשנו אחלה אנשים (בראשם קארי ואלכס) ולמחרת נסענו לפארק, איבטחנו את האופנוע ויצאנו לצעדה עד שהגענו למקום הלינה בו ניתן לישון בערסלים או באוהלים בלבד (החלטתי שטירונות קצרה בתחילת הטיול תעזור לאפס את גיל להמשכו). הגשם שהתחיל לרדת לא בישר טובות ללילה יבש, ומאחר שלא סמכתי על האוהל ב-30$ שלי וגם בגלל שאני ישראלי - ארגנתי מחסה מאולתר שהחזיק אותנו יבשים כל הלילה (להבדיל מהפראיירים שישנו בחוץ) וגרם לנו להתבכיין רק על הקרקע הקשה. בבוקר קמנו לבוקר יפה ולחופים אכן מרשימים, מנוקדים בסלעי ענק ורוויים בעצי קוקוס כך שגיל קיבלה את מנת הקריביים שלה

משם התחיל המסע הארוך דרומה לכיוון העיר מדיין שהייתה מרכז הקרטל של פואבלו אסקובר, הדרך בתחילה הייתה שטוחה, ירוקה ומשעממת והגענו ללינה בעיירת חוף שמכיוון שאינה מופיעה בלונלי פלנט אין בה תיירי חוץ כלל אלא רק מקומיים. בדרך לשם חווינו נסיעת שטח ראשונה ביחד שדווקא הפתיעה לטובה, ובה חצינו כפר קטן בו בדיוק התרחש בו משחק כדורגל שכנראה לא היה מעניין במיוחד כי כשחלפנו כל היציע המאולתר , שכלל כמה עשרות אנשים, הסתובב להסתכל עלינו ובגבו למגרש. כנראה שקסדה פרחונית עם צמה בלונדינית המבצבצת מאחור אינם מחזה שכיח שם

מבעד לדמעה מלוכלכת מאבק נפרדנו מהקריביים שליוו אותי לסירוגין מתחילת הטיול, המשך הדרך היה הרבה יותר מהנה ויפה- מדהים שתוך שעה-שעתיים כ¨כ הרבה משתנה- החום המהביל הקריבי מתקרר, האנשים נעשים לבנים יותר (כמעט לא רואים ¨אפריקאיים¨להבדיל מהחוף הקריבי), בתי הקש מתחלפים בבתי לבנים, אין יתושים (!!) וכו'. טיפסנו מהים לגובה 2800 מטר (לפי הג'י.פי.אס- לדעתי ברמת דיוק של עשרות מטרים) בדרכים מפותלות חוצות רכסים ונהרות ולאחר 10 שעות רכיבה, כבר בחושך ובגשם הגענו לעיירה יפה ללינה אך (ופה יש לומר כרגיל) נפלנו על פסטיבל מקומי כך שהייתה תפוסה מלאה במלון וחצי בעיירה, כך שבלית ברירה, עייפים ומפנטזים על מקלחת חמה, המשכנו לעיירה הבאה בנהיגת מכשירים ומצאנו חדר. מיותר לציין שגם פה היה פסטיבל כך שכל הקאובואים והקאוביות השוויצו ביכולות הרכיבה שלהם ברחובות. בשלב זה אני מוכרח לציין שביום זה גיל הפגינה כושר סיבולת מרשים עת גמענו 480 ק¨מ רובם בכבישים מפותלים, בגשם וחלק גם בחושך -כה לחי!! ואזי ומלכוש אמרתי לכם שאני אחזיר אותה מסוקסת עם גריז על הידיים ושערות בחזה, כנראה שגם הטירונות בטיירונה עזרה

משם הדרך למדיין היתה קצרה עם אחו אינסופי משופע בנהרות פרות ופיתולים
עכשיו אנחנו במדיין בהוסטל חובב אופנועים - הבעלים גם עשה טיול דומה בעבר והשתקע פה, אני כבר חמדתי כמה חלקים מגופת הקי.אל.אר (כמו שלנו) ששוכב במחסן. מפה בעצם נהיה צמודים להרי האנדים כמעט כל הדרך דרומה

ועכשיו, לראשונה, ורק בגלל שהיא הייתה גיבורה, רבותי ובעיקר גבירותיי- קבלו את פינת המורכבת!! מקווה שתשרדו את מצעד הבכיינות... גיל את לוקחת

ובכן
כמו על האופנוע גם פה קיבלתי את החלק האחורי אך אל תתנו לזה להטעות אתכם למורכב תפקיד חשוב מאוד בחיי האופנוע ועל אחת כמה וכמה אם היא מורכבת. המורכבת שולטת על האווירה באופנוע. אם היא מתבכיינת או מחבקת, מפחדת או זורמת ומה יהיו השירים שיושמעו. היא כמובן שולטת על עוד המון דברים אחרים אבל הם לא בהכרח קשורים לאופנוע או לטיול.. אז לא משנה.
הנה הפרטים העסיסיים באמת, פה לא תשמעו על חלקי אופנוע חסרים או ספירות מיילים ומונחי טייסת לא ברורים, פה תשמעו את החוויות מנקודת המבט הנשית, האחורית ואולי המפוכחת יותר.
אז כמו שבן זוגי שיחייה (ושהוא יזוז קצת קדימה) סיפר הפגישה באמת הייתה מרגשת ומוזרה. נפגשנו בקרטחנה בעודי גוררת את תיק הענק (עוד נדבר על כל נושא הציוד בהמשך) על הרצפה ונראה לי שקצת הרגשנו כמו שני ילדים מרוגשים שלא כל כך יודעים מה לעשות ומה לומר. התעשתנו די מהר ועלי לציין לטובה, שעומר אכן עשה מאמצים לפנק אותי והיה לנו חדר משופר וקולה!!! נושא הקולה עוד יגרור וויכוחים רבים בהמשך הדרך

קרטחנה באמת מקסימה אומרים שהיא העיר הכי רומנטית בדרום אמריקה. אבל את כל התיאורים והמדרגים עומר יעשה. אני אספר לכם מה עומד מאחורי הרכיבה על האופנוע. הפרטים הקשים מנשוא שנחסכו ממני עד כה. אך לא עוד!אז קודם כל יש את כל נושא האריזה. לאחר שאולצתי להפרד ממספר פריטים יקרי ערך כספי וריגשי כמו מרכך, קרם גוף, מספר תרופות (סליחה אמא, נאבקתי. באמת) ועוד כל מיני דברים שהדחקתי למען שלום בית, ואחרי הרטינות האין סופיות של עומר על כמות הדברים שהבאתי ועל כך שעכשיו הוא ייאלץ לאכול את כל השוקולדים במכה כי אין מקום, התחילה האומנות האמיתית. אומנות האריזה בתיק שאינו מוגדר, בדרך המצומצמת ביותר ושתהיה גם הנוחה ביותר כמשענת לגב.
בפעם הראשונה שארזתי.. כן, כן, זה התפקיד שלי.. אני חושבת שארזתי ופרקתי איזה 5 פעמים, הייתי על סף דמעות ושקלתי ממש את האפשרות לחזור לעשן. (אפשרות שנשקלה עוד מספר פעמים ועוד נשקלת לצערי לעיתים). בפעמים הבאות שארזתי כבר הצלחתי יותר טוב ואפילו הוכרע המאבק על המרכך בוויתור הדדי והסכמה על קניית מרכך ושמפו באחד. המבינות יודעות שזו עדיין הקרבה והלא מבינים, פשוט לא מבינים
את הרכיבה הראשונה באמת עשינו עם כל הציוד והיה קשה למדי. אני בעצם ישבתי בצורה כל כך מעוכה שיכולתי להרדם באמצע הנסיעה ולא לחשוש מכך שאזוז או אפול כי הקונטרה משני הצדדים החזיקה אותי ממש טוב. נראה לי שגם העייפות שחשתי נבעה מכך שלא הגיע לי מספיק חמצן מאחר ולריאות שלי לא היה מספיק מקום להתמלא. מה שאני מנסה לומר זה שאולי עומר יתקשה להביא ילדים בעתיד אבל אם זה היה ממשיך זה ללא ספק לא היה איתי, כי אני לא הייתי שורדת. תחליטו אתם על מי לרחם יותר
אין לי מה לומר יותר מידי על החום המזעזע שבו צופה ממני ללבוש מעיל בן 3 שכבות מכנסיים שגדולים עלי ב4 מידות, כבדים מנשוא וכמובן כפפות עור שחורות (זה עקרוני בשמש) והקסדה. בכל עצירה שהייתה מיהרתי להתפשט, עומר ממש לא הבין את זה.
אחרי שעזבנו את הקריבים והתחיל גשם הוא הביא עימו סוגיות אחרות כמו סגירת כל פתחי האיוורור שפתחתי לעצמי בבגדים וכיצד להתחבא הכי טוב מאחורי עומר. אני מורידה את הקסדה בפניו, הוא סופג הרבה יותר ממני
בסך הכל, אם נתעלם מהעבודה שמרבית הנסיעה אני מנסה לגונן על ישבני ולהתעלות מעל מכאוביו ונשכח רגע ממזג האוויר המתעתע והקיצוני. אני נהנית מאוד מאוד! קולומביה מדהימה ביופייה, מלאה באגמים ומשטחי דשא שבהם רועים סוסים ואני מפנטזת על הבתים שהייתי בונה לי פה. נהנית לבצבץ לעומר במראה ולתת חיבוק מדי פעם ואני גם די גאה בעצמי על החוויות שאני עוברת בתחושה טובה ועל הדרך שבה אני לוקחת את הדברים. מורכבת רצינית אנוכי
אז אני לא יודעת אם אחזור עם שערות בחזה אבל מה שבטוח שאחזור יותר מחושלת, פחות מתלוננת ועם ריח נוראי באצבעות הידיים- גם את זה לא ידעתי לפני

תרופה לרגעים קשים

2008-10-14T16:45:00.001+02:00

חציית הדראריין גאפ, בסירה

2008-10-13T16:44:00.001+02:00

הגעתי לדרום אמריקה!!
האמת שלא התכוונתי לכתוב עד שיהיה מספיק חומר מקולומביה, אך לאחר ההפלגה מפנמה היה לי ברור שמתבקש פרק ביניים בין מרכז אמריקה לדרומה
שוב אין פה רכיבות ולכן כימות ההנאה (אם אפשר לכמת הנאה) 80 אחוז הנאה מרכיבה ו20 אחוז מהמקומות התירותיים כמו שהיה עד כה, השתנה קצת בזמן האחרון, אך נראה לי שזה יתאזן חזרה בקרוב
הימים האחרונים בפנמה סיטי עברו בגדול בבטלה גמורה, אני חיכיתי לג'י פי אס שיגיע מארה"ב (כזכור לאחר שהקודם התאבד בגשם שוטף בקוסטה ריקה), וסיימון הגיבור נשאר איתי כשחיכינו לסירה הבאה שיוצאת לקרטחנה, קולומביה

סיימון עצמו התגלה כתופעה- בריטי שתיין, מצחיק בטירוף שלוקח הכל בקלילות, שונה כמעט ב 180 מעלות מג'ף המחושב. בשבוע הראשון שלנו יחד עד שעלינו לסירה (וגם קצת אחרי) שתינו הרבה יותר בירה ממים, בדוק. התמזל מזלנו והתגבשה לה קבוצה של אחלה אנשים בהוסטל- טאריק וחנה מאנגליה, קייסי מאוסטרליה, פי ג'יי מבלגיה והודית עם שם מסובך כך שמצאנו עצמנו קבוע בחצר הפנימית וקשקשנו על החיים. למעט טיול קטן או שניים לא עשינו כלום (אני הייתי יותר עסוק בזכות יוסי - ראו פרק קודם). בגדול הדבר המסעיר ביותר המסעיר ביותר באותם ימים היה לראות את למדאס שוכב במיטה עם עוד בחור ובחורה בתמונה של האפטרמנט בפייסבוק, מטריד.
לאחר שהוסדר עניין הג'י פי אס והגיע הזמן לזוז שחררנו קלאצ' לכיוון פוארטו לינדו, כפר קטן על החוף הקריבי ממנו יוצאת הסירה. האזור כולו ספוג הסטוריית קרבות בין הספרדים, הבריטיים, פירטים וכו' עקב חשיבותו האסטרטגית כמותניים הצרים ביותר ביבשת

המתנו יומיים עד יציאת הסירה ופגשנו בנתיים מספר קפטנים שעוגנים באזור, כולם עם סיפורים מרתקים, חלקם עובדים בתחום, חלקם סתם מסתובבים עם היאכטה בעולם ומה שבטוח שלכולם רמה כזו או אחרת של שגעון, מה שמעלה את שאלת הביצה והתרנגולת- האם אתה צריך להיות מעט "שרוט" כדי לחיות כל חייך על סירה או שכמה חודשים על סירה יגרמו לך להיות כזה

העמסת האופנועים הייתה פשוטה מהצפוי- 3 בריונים מקומיים העמיסו את
האופנוע לסירה קטנה שלקחה אותי ליאכטה, בעזרת חבלים וגלגלות האופנוע הועמס,סרט מימין

יום למחרת התגבשה החבורה הסופית למסע- דברה (אנגליה) וג'ון (במקור דרא"פ ועכשיו אנגליה), פטריק וקרן (מהאי ג'רזי בין אנגליה לצרפת, 90 אלף תושבים, הרגשתי ממש בר מזל לפגוש אותם), לאונרדו הקפטן האיטלקי (כמובן מעט מטורלל), העוזרת/מאהבת הקולמבינית שלו הצעירה ממנו ב-40 שנה (כמעט לכל קפטן פה יש אחת כזו לפחות) ומירה- גורת לברדור חמודה, כולנו על הסירה סירת מפרש באורך 47 רגל ל-6 ימים
מעט לאחר היציאה לדרך ליוו אותנו כמה חברים ולבסוף הצלחתי להשיג את ה-תמונה אופנוע על רקע דולפין בלב ים
בשלושת הימים הראשונים בילינו באיי סן בלאס. לא אכביר למרות שהתמונות עושות עוול, אבל הארכיפלג בעל 365 האיים (נראה לכם הגיוני שיצא להם מספר כזה?) סיפק חופים ואיים ש"כאילו" לקוחים מגלויה. על חלק מהאיים חיים שבט אינדיאני בשם קונה, להם סוג של אוטונומיה באזור. מדהים לראות אי בגודל 10 על 10 מטר עם בית או שניים עליו, כך הם חיים. גם החתמת הדרכונים מפנמה היא על אי קטן- לאונרדו יורד מהסירה, חוזר אחרי שעה וזהו
הכניסה לקולמביה קצת הטרידה ולמעשה בזמן כתיבת שורות אלו האופנוע עדיין לא חוקי פה, אבל הדרכון הוחתם ויהיה בסדר
זהו- רשמית אני בדרום אמריקה, מחכה לגיל שתבוא עוד שבוע וקצת
ולסיום- מחווה רומנטית לזו שהולכת לשבת שם הרחק, במושב האחורי, לבצבץ במראה, ולראות את גבי כל הדרך לארגנטינה בחום, בקור, בשמש ובגשם (לא נשמע כ"כ כיף הא?) מפסגות האנדים לקרחונים בפטגוניה
התמונה צולמה על הסירה בלילה, מול אחד האיים, נכתב בעזרת הפנס שלי, חדי העין יבחינו גם בי בתמונה
ביי בנתיים

פנמה 8.10-24.9, מונה מיילים 9600-10250

2008-10-08T16:42:00.001+02:00

מטבע מקומי - דולר, בירה נפוצה- פנמה, בלבואה, אטלאס (והרבה), דלק- ,4,15 דולר לגאלון , משפט שנשמע הרבה בקסדה- " עוד ארוחה אחת אני אצטרך לשלם "מטען עודף" בסירה לקולומביה"
לפנמה הגעתי ממש בלי ציפיות, כלומר- לא ציפיות גבוהות וגם לא נמוכות, ממש "טאבולה ראסה", דווקא נחמד
אחרי החצייה מקוסטה ריקה הגעתי לעיר ממנה הייתי אמור לקחת מעבורת לאיי בוקאס דל תורו, הבעייה הייתה שהגעתי אחה"צ והמעבורת יוצאת ב-8 בבוקר אז הלכתי לחפש מלון, העיר הייתה כ"כ מחוספסת ולא מזמינה שהחלטתי לקחת סיכון, להשאיר את האופנוע שם (בחניון סגור) ולשוט בסירה קטנה באותו היום- החלטה שעלתה לי בשעות שינה רבות עת חשבתי בעודי מנסה להרדם על אותם גנבים שחוגגים על האופנוע שלי
באיים עצמם יש אי מרכזי ובו עיירה שבה ישנים (לא משהו ומלאה ישראלים) ולוקחים סירות לאיים באזור או אוטובוס לחופים מרוחקים על האי המרכזי עצמו, אין מה לומר- החופים מדהימים- מין
צלולים, עצי קוקוס, כוכבי ים ופיסת חוף מבודדת לעצמך, אז הייתי יום אחד
בחוף ומיציתי

לאחר שחזרתי ליבשה ונישקתי את הצמיגים של האופנוע כשראיתי שלא גנבו אותו, המשכתי לעיירה-שויצרית-בפנמה בשם בוקטה- עיירה הררית מטופחת ופורחת עם נהרות הזורמים בתוכה ומסלולים יפים מאוד לרכיבה מסביב, גם ההוסטל היה מדהים- וילה עצומה ומפוארת שבגינה נהר קטן, קצת יותר קטן מהירדן

את הדרך לפנמה סיטי עשיתי ב-5 שעות רכיבה רצופה למעט עצירה קצרה לאחר שהבחנתי באופנוע מוכר חונה לצד הדרך- ב-מ-וו של זוג בלגי מבוגר אותם פגשתי בבאחה מקסיקו בשבוע הראשון של הטיול, ממש סגירת מעגל, החלפת חוויות קצרה, תמונה קטנה והמשכתי לבירה

פה התחיל פרק חדש המהווה ממש " עצירה מתודית" במסע- חבר של אבא שלי בשם יוסי רוזנר, שגר פה בשנים האחרונות, אירח אותי בצורה שהמילה "מדהימה" ממעיטה מערכה

שלוש ארוחות חג מרשימות ומשפחתיות (אף פעם לא הרגשתי עוצמה של חג כפי שהרגשתי פה) ואח"כ עוד כמה ארוחות מעולות, עזרה רבה במנהלות, דאגה בלתי פוסקת וכמובן - הטיסה, כל אלו הפכו את השהייה פה לפרק חריג בטיול ואותי לשמן, עצלן ומפונק (אני מקווה שאני אחזור להיות מחושל בדרום אמריקה) אך עם כוחות מחודשים להמשך המסע

לגבי הטיסה- נסענו לקלוב תעופה שיוסי חבר בו הנמצא בקרבה לעיר ובו טסתי מספר פעמים, טיסה ראשונה הייתה עם חאקו , שהוא ראש הקלוב, על ג'יירוקופטר שזהו כלי המזכיר מסוק אך פועל מעט שונה- אין רוטור זנב, והמנוע מניע רוטור ראשי ומדחף אחורי שדוחף את הכלי קדימה, הג'יירוקופטר לא יכול לעצור לריחוף וההטסה דומה למטוס רגיל- אין קולקטיב רק מצערת, סטיק ודוושות, טסנו נמוך (בערך '30) מעל אגמים באזור וטיפסנו לקראת תעלת פנמה על מנת להשקיף על הספינות החוצות
כשנחתנו עליתי עם יוסי על האולטראלייט לטיסה באזור כאשר באיזשהו שלב יוסי מנמיך ומנמיך ובסוף גם נוחת (בהפתעה בשבילי...לא היה קשר פנים) על חוף מבודד ופרטי בו יש רק קבאנייה נטושה, עצי פרי וקוקוס שלאחר מאמץ הצלחנו לשתות מהם מיץ קוקוס טרי והמראנו חזרה הבייתה- מדהים!
הטיסה השלישית הייתה טיסת הקפות ברובה, יוסי נתן לי ציון 6/7 עם פוטנציאל "אין", ניסיתי להסביר לו שהיה לי קשה להתרכז בגלל כל האוכל של הימים האחרונים שגרם לי להיות עייף, אז הוא כתב בסיכום- "תרצן", לא קל פה, אני אומר לכם. שכ"א- תוסיף לי שעה באולטראלייט, ו 40 דקות בג'יירוקופטר בפמו"ט, תודה.

יש סרט מימין המסכם את כל החוויה

עכשיו ברצינות- הארוח שלו זכיתי היה פשוט מדהים ואני מודה מקרב לב (וגם מקרב הבטן המלאה) על הכל, לאייק ואסתר, למשפחה של יונתן ושל גבי ובמיוחד לצביה אוהד והבנות וגם פלאפי (משפחה מדהימה!)- תודה רבה מקרב לב על האירוח המדהים ובעיקר על תחושת ביתיות ומשפחתיות שלא זכיתי להרגיש הרבה זמן , ומילה אישית ליוסי שהכנסת האורחים שלו הייתה פשוט יוצאת מגדר הרגיל ואין לי מילים להביע את תודתי

גם לתעלה יוסי לקח אותי (כמובן שגם פה הייתה מעורבת ארוחה דשנה)- ארוע הנדסי מרשים! נחמד היה לראות ספינה של "צים" בדיוק חולפת בעוד אנחנו צופים על המעבר, ובכלל אני ממליץ למי שלא מכיר לקרוא מעט על הקשיים בבניית התעלה (10000 איש קיפחו חייהם בנסיונות) ועל הפתרונות ההנדסיים שאפילו היום, יותר מ-100 שנה מאז פתיחתה, מרשימים

למי שאינו יודע - החצייה מפנמה לקולומביה אינה אפשרית בדרך היבשה אלא אם באמת יש לך באמת מחשבות אובדניות, כלומר- אם התנינים לא יאכלו אותך, לא תמות מצמא לאחר שתלך לאיבוד בג'ונגל והנחשים ירחמו עליך אז אנשי הגרילה ישמחו לקבל עליך כמה ג'ובות בכופר או שפשוט יעשו ממך מטעמים, להלן ציטוט ממצה

"The Darien Gap is one of the last—not only unexplored—but one of
the last places people really hesitate to venture to... It's also one
of the most rugged places. The basic problem of the Darien Gap is that
it's one of the toughest hikes there is. It's an absolute pristine
jungle but it's got some nasty sections with thorns, wasps, snakes,
thieves, criminals, you name it. Everything that's bad for you is in there."

In case you missed the dangers we just enumerated, here is an easy list to remember:
- tough nasty jungle with plenty of disagreeable wildlife.

- impenetrable swamps
- crazed drug traffikers
- pissed-off guerrillas
- greedy kidnappers (all of the guys mentioned above)
- paranoid government police
- no marked trails

בכל מקרה, אני לא מנסה לחצות (מאכזב, אני יודע) אלא לוקח סירת מפרש שמפליגה במשך 5 ימים דרך איי סן בלאס לקרתחנה בקולומביה, יהיה מעניין
לטובת העניין חברתי לרוכב אחר, בריטי בשם סיימון, הרוכב על אופנוע כמו שלי, הוא התחיל מאלסקה אך רכבנו בערך אותו מספר ק"מ- הוא רוכב בגדול בקו ישר, כשהראתי לו תמונות מהדרך שלי הוא די התבאס שהוא רץ (ואני גם טורח לצחוק עליו על זה), לא נורא- יש לו עוד את כל דרום אמריקה
יש קישור משמאל לאתר שלו, הוא מגייס כספים לתסמונת בשם פראגייל איקס, ממנה האחיינית שלו סובלת, מה שגורם לי להרגיש רע עם עצמי שאני סתם מטייל להנאתי בעוד אולי יכולתי לתרום למישהו
זהו זה, לאחר 7 מדינות וכמעט 10000 מייל תם פרק מרכז אמריקה, אי אפשר לסכם - צריך פשוט לקרוא מטה בשביל להבין כמה א ד י ר זה היה, מה שטוב בכל העניין הוא שבדרום אמריקה יהיה אפילו יותר טוב, ועוד עם גיל אז בכלל
עד הפעם הבאה- אדיוס אמיגוס
עומר

קוסטה ריקה, 24.9-18.9, מונה מיילים 8888-9600

2008-09-24T16:41:00.001+03:00

מטבע מקומי - 1 דולר=550 קולונס, בירה נפוצה- אימפריאל,פילזן, דלק- 730 קולונס לליטר (יקר!), משפט שנשמע הרבה בקסדה- " אולי היום יתייבשו הנעליים? המממ, כנראה שלא"
לקוסטה ריקה הגעתי עם ציפיות נמוכות- גם מכיוון שכבר ביקרתי בה בעבר אך בעיקר כי חשבתי שהיא תהיה כמו גוטמאלה וניקרגואה שבהן פחות נהנתי עקב אי היכולת לברוח מנתיב התיירות השחוק
אז לקחתי החלטה אסטרטגית- אני אמנם אבקר במקומות התירותיים, אך אבחר את הדרך המעניינת בינהם. ובכן- החלטה נבונה! גם העובדה שחזרתי לרכב לבד אחרי כמעט חודש עם ג'ף הוסיפה לריגוש
בחצי האי ניקויה הרבה חופים יפים ודרך מקבילה לחוף שבעקרון אינה עבירה ברובה בעונה הגשומה (ששיאה כעת), אז נסעתי דרכה. הנעליים לא התייבשו עד היום בו עזבתי את קוסטה ריקה. כמות הקילומטרז' שעשיתי בתוך מים לא הייתה מביישת סקיפר חובב, חציית נהר רודפת חציית נהר ,ראו סרט מימין

הנסיון המצטבר בחציית נהרות עם גרף שיפור שטוח למדי הביאו אותי לכתוב (בעיקר בשביל עצמי) את החוקים הבאים

הכי פשוט- אם אתה רוכב עם בן זוג- תן לו לחצות ראשון ואז תחליט מה לעשות
2. שאל את עצמך " עביר/לא עביר" בדר"כ פשוט מאוד להגיד ולא יעזור כמה שעות תחכה- נהר עצום ישאר עצום
3. אם החלטת להמשיך- הורד את מכנסי הגשם במידה ואתה לובש אותם- הם ממילא לא רלוונטים יותר והמים שיכנסו ויכלאו בהם יכבידו על רגליך כמו משקולות איומות. כנס לבדוק את עומק המים לכל רוחב הנהר ובחר נתיב מיטבי
4. אם אתה לבד ואינך יכול להרים את האופנוע לבדך שקול פריקת חלק מהציוד
5. כוון טיימר מצלמה וצא לדרך
6. נפל האופנוע? אם אתה יכול להרימו- סבבה, לא? אתה אדיוט, עכשיו תפרוק את הציוד בתוך המים/תקווה שיעבור מקומי
7. נכבה האופנוע? לא נורא, רד ותתחיל לדחוף. אם המים מתחת לתיבת האוויר אתה יכול לנסות להניע, מעל- בשום פנים ואופן אל תנסה
8. חצית? מעולה! לך להביא את המצלמה והציוד

מיותר לציין שהכל נכתב בדם, שמן, זיעה ומכות יבשות
מעבר לנהרות- כמות הטבע והחי הייתה מרשימה. כשרכבתי מתחת אחד העצים שמעתי לפתע רעש מחריד של מטוסי קרב בגובה נמוך (נשבע לכם), כשהמשכתי כמה מטרים כדי לצאת מבעד לענפים ולחפשם נזכרתי שלקוסטה ריקה אין בכלל צבא, אז חזרתי לבדוק מה זה היה, ומסתבר שזו הייתה משפחה של קופים צווחניים- צריך לזרוק כמה כאלה בעזה על מנת לבלבל את האויב. לאחר מכן כשעצרתי לצלם משהו, שמתי לב להתרחשות על החוף. בחינה מקרוב העלתה שמדובר בקבוצת עופות דורסים המנקרים בגופת צב ים ענק השרוע על גבו ובמאות ביצים הפזורות על החוף. לא שמורה, לא פארק- סתם חוף

המעבר לאזור ההררי הוליד גם הוא חוויות עת ניסיתי לחצות מהעיירה מונטוורדה לכיוון הר הגעש הפעיל בקוסטה ריקה- ארנל. התחפרות בבוץ שעלתה לי ביותר משעה של מאמץ מרוכז הפכה אף יותר מתסכלת לאחר ששני מקומיים הגיחו לפתע, אחד בהרכבה עם ג'י אן 125 והשני עם ימאהה קטן (ללא קסדות כמובן), הוציאו שרשראות מהשיחים, קשרו אותם לגלגלים האחוריים ועלו את העלייה

הגשם שבגדול ירד רוב הזמן גרמו בשלב מסויים לג'י פי אס להחזיר נישמתו ללווינים ולי להרגיש "חלושס" אז החלטתי ללכת לנוח בחוף הקריבי. איזה כיף שאפשר להחליט "אני הולך לנוח בקריביים" ותוך כמה שעות להיות שם
העיירה פוארטו ויאחו בחוף הקריבי של קוסטה ריקה על גבול פנמה, היא קוסטה ריקה אחרת עם אנשי "ראסטה מן" שחורים ומוזיקת רגאי ללא הפסקה. אם לא שואלים אותך בממוצע כל 10 דקות אם אתה רוצה "גאנג'ה"- תוציא את החולצה מהמכנסיים ותפזר את ה"שביל באמצע". אה, ויעזור גם אם תשתזף קצת

משם החצייה לפנמה היתה קצרה, ומעבר הגבול היה זריז. הדבר המעניין בו היה הגשר המפריד בין המדינות- מן מסילת ברזל ישנה עם הרבה שלבים חסרים

איי בוקאס אל תורו היו הראשונים לקבל את פניי בפנמה- אבל זאת בפרק הבא
בהזדמנות זו- המון המון מזל טוב לשולה ובוצי על הולדת בתם הבכורה! שונטל ואיתוש- בקרוב אצלכם ,אני כבר מחפש לוקיישן לתמונה
עד הפעם הבאה (יהיה פוסט קצר לפני חציית הדריאן גאפ)- אל תשמינו יותר מדי מהגפילטע
עומר

ניקרגואה, 7.9-18.9, מונה מיילים 8405-8888

2008-09-18T16:41:00.002+03:00

מטבע מקומי - 1 דולר=19 קורדובה, בירה נפוצה- ויקטוריה,טוניה, דלק- 24 קורדובה דולר לליטר, משפט שנשמע הרבה בקסדה- " עוד אגם, עוד הר געש, כמה אפשר?"
התואר "המדינה הגדולה במרכז אמריקה" מטעה. רוב רובה של ניקרגואה אינו נגיש וככל הנראה גם אינו מעניין (הפעם גם לא ניסינו לבדוק- ע"ע הונדורס), כך שבדומה לגוטמאלה אתה פחות או יותר מחוייב ללכת בנתיב השחוק ללא אפשרויות מפלט, משמע- רכיבה משעממת והנאה פחותה.
לעומת זאת הנופים מדהימים- בכל הפניית ראש המבט יתקל בהר געש, באגם או בשילוב של שניהם. העובדה הזו, ביחד עם רצועת חוף יפה וערים קולוניאליות שלדעתי שוות ערך לאחיותיהן במקסיקו וגוטמאלה ביופין, וכן האנשים החברותיים- כל אלה הופכים את המדינה לאטרקטיבית- בעיקר למוצ'ילרים, פחות לרוכבי אופנוע שההנאה מהרכיבה היא עיקר העניין.
אה, היא גם זולה.
העיר ליאון ,ממנה התחלנו, שמשה בעיקר להשלמת זמן אינטרנט והסתובבות מעטה ברחובות העיר היפה -אך -לא- מדהימה. האטרקציה המרכזית- הכנסייה הגדולה ביותר במרכז אמריקה.
החופים הקרובים, וההוסטל על החוף שישנו בו (לבדנו) לילה אחד, גם הם לא גרמו לנו לרצות להשאר באזור יותר מדי זמן.
הפיצוי לא אחר לבוא עת שמנו פעמנו לאגם געשי בשם לגונה דה אפויו- מים צלולים בטמפ' מושלמת והוסטל מדהים על גדת האגם עם האווירה הנכונה, ואבובים/קיאקים/רפסודת שיזוף חברו לאטרקציה המרכזית מבחינתי בניקרגואה.

משם לעוד עיר קולוניאלית אך מרשימה הרבה יותר מקודמתה- גרנאדה, מהערים היפות בהן ביליתי בטיול זה. באחד הימים הורדנו את המטען מהאופנועים ונסענו "קלים" להר געש בשם מאסאיה שנמצא 20 דקות מגרנאדה. מדהים כמה האופנוע הקל התנהג שונה - כל החלפת הילוך נראתה כך

באחת הפעמים היה ארוע מסמר שיער אך הצנזור "אמא-קוראת-את-זה-אין-מצב-שזה-נכנס" חתך בעריכה. מקווה שהעצם תתאחה ישר.
סתם אמא, אני והאופנוע שמישים לחלוטין.
הר הגעש עצמו, אגב, הוא בעל היחס הטוב ביותר של נגישות אל מול איכות של הרי געש שראיתי עד כה- נסיעה על למעלה והגעה ממש לשפת הלוע העמוק והמעשן בטירוף-מרשים.

עקב הקרבה של החנייה ללוע רצוי להצמד להוראות במקום
גראנדה עצמה יושבת על שפת האגם הגדול ביותר במרכז אמריקה ובאגם זה אי בשם "אומטפה", אליו לקחנו מעבורת (עם האופנועים) ובו חווינו את רכיבת השטח הראויה הראשונה במדינה.

צורת האי כצורת הספרה 8 כאשר בכל מרכז של חצי שמינייה מיתמר לו הר געש- ממש פנינה טופוגרפית. הצילום של הג'י פי אס ימחיש את הצורה

אורך האי המירבי הוא בערך 15 ק"מ, ולאחר לינה של לילה באי (בלילה באי שוב נפלנו על קרנבל, עכשיו יש שתי אפשרויות- או שיש לי מזל מטורף לפול על כל קרנבל קיים או שיש פה קרנבל כל יום בערך. לא ברור) הקפנו את כולו בדרכי עפר יפות אך סיימנו תוך 3 שעות וחזרנו ליבשה.

בשני הלילות האחרונים בניקגואה אנחנו ישנים על החוף הפסיפי בעיירה נחמדה בשם סן חואן דל סור על גבול קוסטה ריקה.

גם היום הורדנו את הציוד ונסענו לאורך החופים קלים

מחר אני אחצה לקוסטה ריקה ואפרד מג'ף שנשאר פה (צריך לשרוף זמן עד שחברה שלו מגיעה לקוסטה ריקה). הפרידה אמנם עצובה- הסתדרנו מעולה, בטח ביחס לעובדה שאנחנו מגיעים מרקע כה שונה ושהרכיבה לפעמים תובענית ודורשת סבלנות הדדית. אני בטוח שנפגש בדרום אמריקה.
מצד שני- תמיד כיף לחזור להיות לבד.
בנימה אופטימית זו- תהיו חזקים.