תם הטקס

ארבעים אלף קילומטר, 13 מדינות, 8 חודשים ושבוע, בערך 2100 ליטר דלק וכמות דומה של בירה, 6 צמיגים אחוריים, 2 צמיגים קדמיים (השני מפנמה סיטי!), החלפת שרשרת אחת, אפס החלפות גלגלי שיניים/כבלים/ידיות, לפחות 8 רפידות קדמיות ואחוריות, 25 פוסטים בבלוג הזה, שתי שעות טיסה (חצי שעה ג'יירוקופטר והשאר אולטראלייט), 5 ימים על יאכטה, אלפי אלפי ק"מ בשטח, פעם אחת גמר דלק באמצע שומקום, 3 פעמים כמעט גמר-דלק-באמצע-שומקום, אפס תאונות רציניות אבל 3 "כמעטים", טביעה אחת "אמיתית" של האופנוע ועוד 4 כמעט, 5 שותפים לרכיבה, אחד מהם סוטה, השאר ישארו חברים טובים, ג'ינגי משוגע אחד-אתה מלך גדעון, פעם אחת חשש קל לחיים (שלי, לגיל בטח היו הרבה יותר), פעם אחת נסיעה בלילה במדבר בלי אורות בכלל, 970 ק"מ ביום הכי ארוך- חלקם בשטח ובחושך ורובם בגשם שוטף, פעם אחת לינה בבית של אנשי גריפונה, פעם אחת תקלה "רצינית", התאבדות אחת של ג'י פי אס, ועוד אחת של לדרמן (שניהם הוחלפו על חשבון החברות), לפחות 4 ארוחות חג עצומות, 3 פעמים עצירה ע"י הצבא הקולומביאני באמצע הג'ונגל, פעם אחת מעבר מתחת מכסה מנוע מעופף, פעם אחת תקיעה בגלל מפולת, פעם אחת אבן נופלת בול על הקסדה, לפחות 20 קפיצות מעל קו המשווה, פעם אחת מעל 5000 מ', אבל מספר שבועות מעל 4000 מ', אכילת שרקן אחד, 40 מעלות הפרש ביום אחד, פעם אחת זכייה להערצה, כמעט חודש רצוף לינה באוהל, אין ספור אנשים מדהימים לאורך הדרך רובם לא ישכחו לעולם, עשרות קילו של בשר/דולסה/גלידות/אמפנדות, ביקור לפחות ב 8 איים טרופיים, פעם אחת יותר משבוע רצוף עם נעליים רטובות, פעם אחת יותר משישה ימים רצוף בלי אספלט, 5 פנצ'רים (4 בארגנטינה!), ארבע נסיעות באוטובוס, שלושה אוהלים שונים, שני גלגלים בלבד, אחד אלוהינו

זה התחיל הכי חזק ולאט לאט הוגבר...דרך החום הבלתי יאמן והלבד כל כך במדבר המדהים של באחה קליפורניה בשיא הקיץ עם רכיבות שטח אינסופיות, ומיד משם ללכת לאיבוד בקניונים העצומים באזור הקופר קניון בגשם, ומעל העננים בדוראנגו, והיום הארוך ביותר בדרך למקסיקו סיטי עם 15 שעות רכיבה כמעט רצופות, ומיד פיצוי בדמות שבוע מפנק עם ניב המלך ורחל שפינקו אותי שבוע שלם- שוב תודה ענקית, מת עליכם, והשלושה ימים הבלתי נשכחים עם ארנולדז בצ'יאפס כמו שרק עם ארנולדז אפשר לחוות- נראה אותך בארץ גיבור, והאתרים היחודיים בגוטאמאלה, והרכיבה עם ג'ף שהפכה את הונדורס לאחת החוויות הכי חזקות בטיול למרות הכשלון בלה מוסקיטיה- איש יקר מאוד, והרי הגעש והלגונות בניקרגואה, וחציות הנהרות והבוץ בקוסטה ריקה עם הגשם הבלתי פוסק, והאיים בפנמה עם החופים הבלתי נתפסים, והחגים בפנמה סיטי עם הארוח הבלתי יאמן של יוסי ומשפחתו המדהימה כולל הטיסות באולטראלייט וג'יירוקופטר שלא ישכחו, והחבורה המופלאה מההוסטל בפנמה סיטי- טאריק וחנה, פי ג'י, ההודית שאינני זוכר את שמה, צביקה וכמובן סיימון המלך שהיה חברי הטוב למשך חודש כולל ההפלגה דרך גן עדן סן בלאס והנחיתה בקולומביה, והמפגש המרגש עם גיל, והנסיעה הראשונה יחד מועכת האשכים, וכל החוויות בקולומביה מהחופים הקריביים , המפגש עם קארי ואדם, תחילת הטיפוס לאנדים, המפגש עם רנה, האיש ההזוי בשוק, השבילים הרטובים בג'ונגל עם החיילים, ודרך המוות האמיתית המדהימה בקולומביה שלקחה אותנו מעל לעננים, וחציית קו המשווה באקוודור, ומיד לאחר מכן קיטו המדהימה, והאנדים של פרו...אחח האנדים של פרו עם כל החוויות הקשורות בהם, והקורדיירה בלנקה- אין מילים, והמאצ'ו פיצ'ו- האתר התיירותי מהבודדים שנהננו מהם, ובוליביה הקשוחה והמדהימה שנצרבה אולי הכי עמוק עם הסאלאר הבלתי נתפס, וארגנטינה וצ'ילה המפנקות עם האוכל והאנשים וגם הנופים המדהימים, וטל ואיילון היקרים, ודייגו האיש עם הלב הכי רחב שבזכותו סיימנו את הטיול עם הטעם הראוי, וכל שאר האנשים הטובים לאורך הדרך שלא נשכח והזכירו לנו כל פעם מחדש שלמרות כל הנופים המדהימים האלו הנכס הכי יקר פה זה אנשים גם אם הם לא מדברים את אותה שפה, והאופנוע שאני מרגיש שאני כבר חלק ממנו שעמד בגבורה בהכל בלי להשמיע ציוץ, רק להניע ולנסוע המפתחות בפנים, אין אין אין דרך יותר טובה מזו לטייל בעולם- ידעתי את זה לפני ועכשיו אני יודע את זה הרבה יותר טוב
וגיל- שהקשר איתה כמובן ידע עליות ומורדות באופן טבעי - אין, פשוט אין יותר אינטנסיבי מזה, אך שם אותנו לא רק גבוה יותר על הגרף אלא על גרף מקביל אליו ניתן להגיע רק לאחר חוויה משותפת כזו, הבחורה הזו היא גיבורה אמיתית, יותר ממני זה בטוח, לא תאמינו באיזה קשיים היא עמדה והכל תוך צורך באמון מלא בי (לא טריוואלי...), לא התפשרנו על אף דרך בגלל שהיינו שנינו- כל הדרכים הקשות הרגישו את נחת גלגלינו ובכל מזג אוויר, והכל בלי מרכך, לעיתים אפילו בלי סבון לפנים, אני מאוד שמח שהיא באה והצטרפה אליי לפה, ואחרי ארוע כזה כבר אי אפשר לאיים עלינו
ואת כל אלו יש לזכור, לזכור ולעולם לא לשכוח. היופי בעניין הוא שיש עוד לפחות 4 יבשות לראות- איזה אחלה עולם יש לנו

אני שונאת לסכם דברים, זה בדרך כלל אומר שיש לי מבחן או משהו דומה והאמת שאני גם די גרועה בזה.
קשה לי לתמצת הרבה רק לכמה שורות וההבחנה שלי בין עיקר לתפל היא גם לא משהו ובעצם רק הפיסקה הזו כשלעצמה מוכיחה את הטענה.
אבל בכל זאת מחר זה היום האחרון שלי במסע הזה ויש דברים שצריכים להיאמר וכמה חודשים שיש לסכם..
על שלושה דברים הטיול עומד: האופנוע, עומר ואני (לא בהכרח סדר הזה, אם כי לא תלוש לחלוטין מהמציאות).

האופנוע -
מי היה מאמין שאומנם לא אחזור עם גריז מתחת לציפורניים כמו שעומר קיווה אך זה יהיה רק בגלל שעשיתי מניקור לפני. כן, היום אני יודעת שהדרך הטובה והכיייפית ביותר לטייל היא על אופנוע. האופנוע מייצר אתגרים והרפתקאות שלא ניתן למצוא בשום אטרקציה בשום מדינה. הוא מאפשר חופש ששום כלי אחר לא יכול לאפשר והוא פותח דלת בפני אנשים מדהימים. מתברר, שאנשים שאוהבים אופנועים, בכל העולם - הם אנשים מאוד מיוחדים. לא רק בגלל שהם לובשים בגדי עור צמודים ובנדנות (סתם, למרות שזה מאוד מצחיק לדמיין את עומר לבוש ככה, תנסו) בעיקר בגלל אישיותם וטוב ליבם. לי הסתבר, שברגע שאתה מטייל עם אופנוע אתה בעצם חלק מקהילה. והחבר'ה האלו יעזרו לך בכל מה שצריך - החל משעות של חיפוש צמיג לאופנוע ועד אירוח מלא בביתם, אהבתם הכנה לכלים הרועשים והכבדים האלו מחפה על העדינות והשקט ששוכן בהם. הם עוררו בי השראה בטוב ליבם והחברות שיש בהם להעניק.
אני זוכרת במדויק את הרגע שבו התאהבתי במסע הזה. האמת שרציתי לכתוב על זה איך שזה קרה אבל בזמנו הרגשתי שזה ממש קיטשי. ייתכן וזה נכון - אבל תתכוננו, כי בבלוג הזה אין קיטש שהוא קיטשי מידי. מה שהופך את ההתאהבות שלי לאהבת אמת שאינה בר חלוף היא העובדה שזה קרה באחד הימים היותר קשים, רטובים ומפחידים שהיו לנו בטיול. רכבנו על האנדים בפרו, הדרך הייתה דרך עפר הררית ומפותלת, כל היום ירד מבול ושנינו היינו רטובים עד העצמות - אך הנוף החסיר בי פעימה והרטיט את ליבי. גם בעומר התאהבתי ככה.
אבל אין לי מילים וקשה לתאר את התרחבות הלב והתמלאות הנפש נוכח הפלאים, הנופים, האנשים והחוויות. נוכח הדברים שיש לעולם להציע לנו אם רק נרצה והקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לקחת הכל בשתי ידיים.

עומר -
האיש הנפלא שלי, אני לא רוצה להביך אותו..
הטיול הזה עשה לנו מה ששנים ביחד אולי היו מייחלות ויכולות לעשות. כשאני חושבת עלינו לפני ואחרי ההרגשה היא כמו של תינוק שזחל והיום כבר יודע לרוץ (ולא, אנחנו לא בהריון). אם היו לי חששות לפני הטיול, הן נגעו ברובן מה יהיה בנינו ואיך נסתדר. אומנם, לא אתיימר וגם לא ארצה לומר שלא היו בנינו ריבים, צעקות ואולי אפילו איזה ניסיון התנקשות פה ושם. אבל הייתה הרבה יותר אהבה, חברות, תמיכה, צחוקים, ריגושים חיבוקים וכיף. הוא היה בשבילי הכל וגם היום הוא הכל - אך בגולה הוא מילא תפקידים רבים בהצלחה מפתיעה. אני מרגישה שהיום אני מכירה אותו הרבה יותר וגם אוהבת אותו הרבה יותר.
אני לא יכולה שלא להודות לו על היותו מי שהוא ועל ההרפתקה המדהימה הזו שהוא רצה ואיפשר לי להיות חלק ממנה. לא הייתה עושה מסוג זה עם אף אדם אחר שאני מכירה ואיתו הייתי מוכנה למסע כל החיים.

ואני -
האמת, הפתעתי את עצמי.
לא ידעתי שיש בי את כל מה שהיה בי במהלך הטיול ויותר מזה, לא ידעתי שאני אהנה מזה כל כך. והכוונה - לא ידעת שאני אהיה מסוגלת לרכב שעות ללא הפסקה, בכל מזג אוויר, ליפול ולקום ואז להרים את האופנוע, לפחד אך לא לעצור אלא לתת לאדרנלין לזרום ולרגש, לישון בשטח ימים שלמים, לבשל לא רע בכלל (בהתחשב בתנאים), להשתמש רק בשמפו וסבון קשה לגוף ולרגע לא להרגיש מחסור או רחמים עצמיים, לבלות עם עצמי ומחשבותיי שעות על גבי שעות בגבורה ולרצות עוד מסע כזה.
וזה אכן מסע, לא טיול או חופשה, מסע לארצות רחוקות, בדרכים נידחות, בכבישים מהירים ושבילים יתומים, בנוף מדברי, הררי, בג'ונגל ובשדות, בחום ובקור ולפעמים שניהם באותו היום. לפעמים בלי הרבה אוכל בכלל ולאחרונה ימים של שלוש ארוחות מלאות, שינה באוהל, בהוסטל או בבית של חבר טוב, שינה במיטה זוגית או לחוד על מיטות קומתיים, מקלחות משותפות או שאין מים בכלל.
מסע שלי ושל עומר כזוג אחד לקראת השני, לצד השני ומאחורי השני ומסע שלי עם עצמי שכנראה לא ייגמר לעולם.