תרופה לרגעים קשים

חציית הדראריין גאפ, בסירה

הגעתי לדרום אמריקה!!
האמת שלא התכוונתי לכתוב עד שיהיה מספיק חומר מקולומביה, אך לאחר ההפלגה מפנמה היה לי ברור שמתבקש פרק ביניים בין מרכז אמריקה לדרומה
שוב אין פה רכיבות ולכן כימות ההנאה (אם אפשר לכמת הנאה) 80 אחוז הנאה מרכיבה ו20 אחוז מהמקומות התירותיים כמו שהיה עד כה, השתנה קצת בזמן האחרון, אך נראה לי שזה יתאזן חזרה בקרוב
הימים האחרונים בפנמה סיטי עברו בגדול בבטלה גמורה, אני חיכיתי לג'י פי אס שיגיע מארה"ב (כזכור לאחר שהקודם התאבד בגשם שוטף בקוסטה ריקה), וסיימון הגיבור נשאר איתי כשחיכינו לסירה הבאה שיוצאת לקרטחנה, קולומביה

>

סיימון עצמו התגלה כתופעה- בריטי שתיין, מצחיק בטירוף שלוקח הכל בקלילות, שונה כמעט ב 180 מעלות מג'ף המחושב. בשבוע הראשון שלנו יחד עד שעלינו לסירה (וגם קצת אחרי) שתינו הרבה יותר בירה ממים, בדוק. התמזל מזלנו והתגבשה לה קבוצה של אחלה אנשים בהוסטל- טאריק וחנה מאנגליה, קייסי מאוסטרליה, פי ג'יי מבלגיה והודית עם שם מסובך כך שמצאנו עצמנו קבוע בחצר הפנימית וקשקשנו על החיים. למעט טיול קטן או שניים לא עשינו כלום (אני הייתי יותר עסוק בזכות יוסי - ראו פרק קודם). בגדול הדבר המסעיר ביותר המסעיר ביותר באותם ימים היה לראות את למדאס שוכב במיטה עם עוד בחור ובחורה בתמונה של האפטרמנט בפייסבוק, מטריד.
לאחר שהוסדר עניין הג'י פי אס והגיע הזמן לזוז שחררנו קלאצ' לכיוון פוארטו לינדו, כפר קטן על החוף הקריבי ממנו יוצאת הסירה. האזור כולו ספוג הסטוריית קרבות בין הספרדים, הבריטיים, פירטים וכו' עקב חשיבותו האסטרטגית כמותניים הצרים ביותר ביבשת

המתנו יומיים עד יציאת הסירה ופגשנו בנתיים מספר קפטנים שעוגנים באזור, כולם עם סיפורים מרתקים, חלקם עובדים בתחום, חלקם סתם מסתובבים עם היאכטה בעולם ומה שבטוח שלכולם רמה כזו או אחרת של שגעון, מה שמעלה את שאלת הביצה והתרנגולת- האם אתה צריך להיות מעט "שרוט" כדי לחיות כל חייך על סירה או שכמה חודשים על סירה יגרמו לך להיות כזה

העמסת האופנועים הייתה פשוטה מהצפוי- 3 בריונים מקומיים העמיסו את
האופנוע לסירה קטנה שלקחה אותי ליאכטה, בעזרת חבלים וגלגלות האופנוע הועמס,סרט מימין

יום למחרת התגבשה החבורה הסופית למסע- דברה (אנגליה) וג'ון (במקור דרא"פ ועכשיו אנגליה), פטריק וקרן (מהאי ג'רזי בין אנגליה לצרפת, 90 אלף תושבים, הרגשתי ממש בר מזל לפגוש אותם), לאונרדו הקפטן האיטלקי (כמובן מעט מטורלל), העוזרת/מאהבת הקולמבינית שלו הצעירה ממנו ב-40 שנה (כמעט לכל קפטן פה יש אחת כזו לפחות) ומירה- גורת לברדור חמודה, כולנו על הסירה סירת מפרש באורך 47 רגל ל-6 ימים
מעט לאחר היציאה לדרך ליוו אותנו כמה חברים ולבסוף הצלחתי להשיג את ה-תמונה אופנוע על רקע דולפין בלב ים
בשלושת הימים הראשונים בילינו באיי סן בלאס. לא אכביר למרות שהתמונות עושות עוול, אבל הארכיפלג בעל 365 האיים (נראה לכם הגיוני שיצא להם מספר כזה?) סיפק חופים ואיים ש"כאילו" לקוחים מגלויה. על חלק מהאיים חיים שבט אינדיאני בשם קונה, להם סוג של אוטונומיה באזור. מדהים לראות אי בגודל 10 על 10 מטר עם בית או שניים עליו, כך הם חיים. גם החתמת הדרכונים מפנמה היא על אי קטן- לאונרדו יורד מהסירה, חוזר אחרי שעה וזהו
הכניסה לקולמביה קצת הטרידה ולמעשה בזמן כתיבת שורות אלו האופנוע עדיין לא חוקי פה, אבל הדרכון הוחתם ויהיה בסדר
זהו- רשמית אני בדרום אמריקה, מחכה לגיל שתבוא עוד שבוע וקצת
ולסיום- מחווה רומנטית לזו שהולכת לשבת שם הרחק, במושב האחורי, לבצבץ במראה, ולראות את גבי כל הדרך לארגנטינה בחום, בקור, בשמש ובגשם (לא נשמע כ"כ כיף הא?) מפסגות האנדים לקרחונים בפטגוניה
התמונה צולמה על הסירה בלילה, מול אחד האיים, נכתב בעזרת הפנס שלי, חדי העין יבחינו גם בי בתמונה
ביי בנתיים