מטבע מקומי - דולר, בירה נפוצה- פנמה, בלבואה, אטלאס (והרבה), דלק- ,4,15 דולר לגאלון , משפט שנשמע הרבה בקסדה- " עוד ארוחה אחת אני אצטרך לשלם "מטען עודף" בסירה לקולומביה"
לפנמה הגעתי ממש בלי ציפיות, כלומר- לא ציפיות גבוהות וגם לא נמוכות, ממש "טאבולה ראסה", דווקא נחמד
אחרי החצייה מקוסטה ריקה הגעתי לעיר ממנה הייתי אמור לקחת מעבורת לאיי בוקאס דל תורו, הבעייה הייתה שהגעתי אחה"צ והמעבורת יוצאת ב-8 בבוקר אז הלכתי לחפש מלון, העיר הייתה כ"כ מחוספסת ולא מזמינה שהחלטתי לקחת סיכון, להשאיר את האופנוע שם (בחניון סגור) ולשוט בסירה קטנה באותו היום- החלטה שעלתה לי בשעות שינה רבות עת חשבתי בעודי מנסה להרדם על אותם גנבים שחוגגים על האופנוע שלי
באיים עצמם יש אי מרכזי ובו עיירה שבה ישנים (לא משהו ומלאה ישראלים) ולוקחים סירות לאיים באזור או אוטובוס לחופים מרוחקים על האי המרכזי עצמו, אין מה לומר- החופים מדהימים- מין
צלולים, עצי קוקוס, כוכבי ים ופיסת חוף מבודדת לעצמך, אז הייתי יום אחד
בחוף ומיציתי
לאחר שחזרתי ליבשה ונישקתי את הצמיגים של האופנוע כשראיתי שלא גנבו אותו, המשכתי לעיירה-שויצרית-בפנמה בשם בוקטה- עיירה הררית מטופחת ופורחת עם נהרות הזורמים בתוכה ומסלולים יפים מאוד לרכיבה מסביב, גם ההוסטל היה מדהים- וילה עצומה ומפוארת שבגינה נהר קטן, קצת יותר קטן מהירדן
שלוש ארוחות חג מרשימות ומשפחתיות (אף פעם לא הרגשתי עוצמה של חג כפי שהרגשתי פה) ואח"כ עוד כמה ארוחות מעולות, עזרה רבה במנהלות, דאגה בלתי פוסקת וכמובן - הטיסה, כל אלו הפכו את השהייה פה לפרק חריג בטיול ואותי לשמן, עצלן ומפונק (אני מקווה שאני אחזור להיות מחושל בדרום אמריקה) אך עם כוחות מחודשים להמשך המסע
לגבי הטיסה- נסענו לקלוב תעופה שיוסי חבר בו הנמצא בקרבה לעיר ובו טסתי מספר פעמים, טיסה ראשונה הייתה עם חאקו , שהוא ראש הקלוב, על ג'יירוקופטר שזהו כלי המזכיר מסוק אך פועל מעט שונה- אין רוטור זנב, והמנוע מניע רוטור ראשי ומדחף אחורי שדוחף את הכלי קדימה, הג'יירוקופטר לא יכול לעצור לריחוף וההטסה דומה למטוס רגיל- אין קולקטיב רק מצערת, סטיק ודוושות, טסנו נמוך (בערך '30) מעל אגמים באזור וטיפסנו לקראת תעלת פנמה על מנת להשקיף על הספינות החוצות
כשנחתנו עליתי עם יוסי על האולטראלייט לטיסה באזור כאשר באיזשהו שלב יוסי מנמיך ומנמיך ובסוף גם נוחת (בהפתעה בשבילי...לא היה קשר פנים) על חוף מבודד ופרטי בו יש רק קבאנייה נטושה, עצי פרי וקוקוס שלאחר מאמץ הצלחנו לשתות מהם מיץ קוקוס טרי והמראנו חזרה הבייתה- מדהים!
הטיסה השלישית הייתה טיסת הקפות ברובה, יוסי נתן לי ציון 6/7 עם פוטנציאל "אין", ניסיתי להסביר לו שהיה לי קשה להתרכז בגלל כל האוכל של הימים האחרונים שגרם לי להיות עייף, אז הוא כתב בסיכום- "תרצן", לא קל פה, אני אומר לכם. שכ"א- תוסיף לי שעה באולטראלייט, ו 40 דקות בג'יירוקופטר בפמו"ט, תודה.
יש סרט מימין המסכם את כל החוויה
גם לתעלה יוסי לקח אותי (כמובן שגם פה הייתה מעורבת ארוחה דשנה)- ארוע הנדסי מרשים! נחמד היה לראות ספינה של "צים" בדיוק חולפת בעוד אנחנו צופים על המעבר, ובכלל אני ממליץ למי שלא מכיר לקרוא מעט על הקשיים בבניית התעלה (10000 איש קיפחו חייהם בנסיונות) ועל הפתרונות ההנדסיים שאפילו היום, יותר מ-100 שנה מאז פתיחתה, מרשימים
למי שאינו יודע - החצייה מפנמה לקולומביה אינה אפשרית בדרך היבשה אלא אם באמת יש לך באמת מחשבות אובדניות, כלומר- אם התנינים לא יאכלו אותך, לא תמות מצמא לאחר שתלך לאיבוד בג'ונגל והנחשים ירחמו עליך אז אנשי הגרילה ישמחו לקבל עליך כמה ג'ובות בכופר או שפשוט יעשו ממך מטעמים, להלן ציטוט ממצה
"The Darien Gap is one of the last—not only unexplored—but one of
the last places people really hesitate to venture to... It's also one
of the most rugged places. The basic problem of the Darien Gap is that
it's one of the toughest hikes there is. It's an absolute pristine
jungle but it's got some nasty sections with thorns, wasps, snakes,
thieves, criminals, you name it. Everything that's bad for you is in there."
In case you missed the dangers we just enumerated, here is an easy list to remember:
- tough nasty jungle with plenty of disagreeable wildlife.
- impenetrable swamps
- crazed drug traffikers
- pissed-off guerrillas
- greedy kidnappers (all of the guys mentioned above)
- paranoid government police
- no marked trails
בכל מקרה, אני לא מנסה לחצות (מאכזב, אני יודע) אלא לוקח סירת מפרש שמפליגה במשך 5 ימים דרך איי סן בלאס לקרתחנה בקולומביה, יהיה מעניין
לטובת העניין חברתי לרוכב אחר, בריטי בשם סיימון, הרוכב על אופנוע כמו שלי, הוא התחיל מאלסקה אך רכבנו בערך אותו מספר ק"מ- הוא רוכב בגדול בקו ישר, כשהראתי לו תמונות מהדרך שלי הוא די התבאס שהוא רץ (ואני גם טורח לצחוק עליו על זה), לא נורא- יש לו עוד את כל דרום אמריקה
יש קישור משמאל לאתר שלו, הוא מגייס כספים לתסמונת בשם פראגייל איקס, ממנה האחיינית שלו סובלת, מה שגורם לי להרגיש רע עם עצמי שאני סתם מטייל להנאתי בעוד אולי יכולתי לתרום למישהו
זהו זה, לאחר 7 מדינות וכמעט 10000 מייל תם פרק מרכז אמריקה, אי אפשר לסכם - צריך פשוט לקרוא מטה בשביל להבין כמה א ד י ר זה היה, מה שטוב בכל העניין הוא שבדרום אמריקה יהיה אפילו יותר טוב, ועוד עם גיל אז בכלל
עד הפעם הבאה- אדיוס אמיגוס
עומר
רשומות
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה