לפני שנגיע לקטע החשוב והמרגש עוד עברנו כמה חוויות מהנות יותר ופחות כיאה לפיינל של הארוע הזה...
פיץ רוי
רוטה 40, או אם תרצו דרך 40, הארגנטינאית היא דרך אגדית שחוצה את כל המדינה העצומה הזו מצפון לדרום בצידה המערבי, ממש בשיפולי האנדים, בדיוק איפה שכל הנופים היפים. בחלקה הצפוני ישנם חלקים סלולים אך בדרום זהו שביל בלבד. בפטגוניה השביל שומם ונידח.
אחרי שקנינו דלק בג'ריקן ממישהו באיזה חור כי נגמר שם הדלק בתחנת דלק הגענו לקטע שנחשב אימת האופנוענים עקב רוחות עזות וקוליסים עמוקים אך הרוחות היו חלשות ותיק תק הגענו לעיירה בשם אל צ'אלטן שיושבת מתחת להר הפיץ רוי- הר גרניט עצום ורב רושם שרואים עוד ממרחק של עשרות קילומטרים. לאתר הקמפינג בעיירה יש את הנוף הכי טוב כך שכשקמים בבוקר בזריחה ומקבלים ברכת בוקר טוב בדמות הרכס המדהים הזה המואר באורה האדום של השמש העולה
אל קלאפטה
האטרקציה הבאה והקרובה על הדרך היא אל קלאפטה. בדרך לשם כבר פגשנו את הרוחות המדוברות והידועות לשמצה- פשוט רוחות מטורפות שמלוות אותנו עד היום, 40 קשר לפחות לדעתי שכשהיא מכה בגב או בפנים זה לא נורא אולם מהצד זה מקשה מאוד על הנהיגה, בפרצי רוח אף מזיז את האופנוע כמה מטרים הצידה, הכי כיף לפנות החוצה מהרוח מרוח צד לרוח גב- היא עוזרת לאופנוע לפנות ובן רגע המאבק נפסק ויש שקט, למרות שנוסעים 100 קמ"ש שומעים את המנוע כאילו עומדים במקום. קונדורים, הציפורים הדורסות הגדולות בעולם, עומדות בריחוף יציב לצידנו עם הרוח הזו-מדהים
עם ההגעה לעיירה פגשנו את רנה, ידידנו הלוקסמבורגי משכבר הימים, איתו היו לנו ימים משותפים מהנים בקולומביה, וביחד איתו פגשנו את תיירי משוויץ שהתחיל לרכב במקסיקו לפני שנה ומשהו בדרכו להקיף את העולם. אין לו מגבלת תקציב או זמן, הוא עסק בנדל"ן וכיום השכירות של הנכסים מקיימת אותו בקלות עד אין סוף, כך הוא תכנן ובנה את חייו בעשורים האחרונים.
האטרקציה החשובה ליד העיר היא קרחון פריטו מורנו, ¨הקרחון המתנפץ¨, קרחון עצום בגובה 60 מ' שמתקדם 2 מטרים ביום מה שמפיח בו חיים של ממש- הוא משמיע רעשים, חורק (אני נשבע ששמעתי אותו אומר ¨אחחח¨), נסדק ובעיקר מתנפץ- נופלות ממנו חתיכות בגדלים שונים- מגודל אדם או כדור ועד חתיכות בנות טונות רבות. ממש מדהים
ביציאה מהעיירה, לאחר 30 ק¨מ, פנצ'ר נוסף בגלגל האחורי. הצמיג היה קרוע (סיפור ארוך), גיל תפסה טרמפ חזרה ואני חזרתי בנסיעה על האופנוע עם הצמיג הקרוע בנסיעה מגבלתית בתנאי הרוח שהיו. מכיוון שאין צמיגים לאופנוע בעיירה הפתרון היה לקחת אוטובוס של כמה שעות לעיר הגדולה הקרובה, לקנות צמיג ולחזור.
טורס דל פאינה
הפארק אולי הכי נחשב ביבשת ומושך אליו טרקרים מכל רחבי העולם בהמוניהם. הטורסים, מגדלים, הם האטרקציה המרכזית- דומים לפיץ רוי, שלושה מגדלי גרניט גבוהים וסביב הרכס כולו רשת שבילים פופולריים.
ביום הראשון ישנו באוהל על שפת אגם עם נוף לרכס שרק מדי פעם בצבץ מבין העננים. בלילה היה קשה עם רוחות עזות אך לפחות שם היה מחסה לאוהל מהרוח, להבדיל מהאתר הבא...למחרת המשכנו לאתר אחר, אני הלכתי להליכה של כמה שעות, הרוח היתה חזקה מאוד וירד גשם, מה שלא הפריע להמוני מטיילים לצאת לדרך. לא ראיתי יותר מדי בהליכה הזו..בדרך חזרה בקטע מסויים של שיא גובה מקומי נשבה רוח חזקה במיוחד (הכי חזקה שהרגשתי בחיים), כשלפתע ראיתי בחורה שרועה על הרצפה ונאחזת בציפורניה באדמה...כמובן שעזרתי לה לקום, והמשכתי. הגעתי לאוהל רטוב אחרי איזה כמה שעות הליכה והתפקעתי מצחוק, האוהל כולו עקום ושבור בחלקו וגיל בפנים עם כל התיקים וכל מה שהיה בסביבה ומנע מהאוהל לעוף. החלטנו בכל זאת להשאר שם ללילה, ואיזה לילה זה היה! מראש היה ברור שזה הלילה האחרון שאנחנו נשתמש באוהל המצ'וקמק שקניתי בוול מארט לפני יותר מחצי שנה, והלילה הזה היה שירת הברבור שלו..אין ספק שהוא נתן את הנשמה, המסכן, ברוחות העזות והגשם המטורף- נכנסו מים והוא כופף לגמרי ברוח אבל שרד כמו גיבור לפני שקופל והושלך כלאחר כבוד לפח הקרוב..אחד הלילות
טיירה דל פואגוהקטע הכי דרומי במסע הגיע סוף סוף, טיירה דל פואגו, ¨ארץ האש¨, קבוצת איים המצביעה על מיצר מגלן ונחלקת בין צ'ילה וארגנטינה- קצה העולם הדרומי.
בשביל לחצות לשם צריך לקחת מעבורת, רוחות כל כך עזות שהיא מצביעה עם האף איזה 30 מעלות מכיוון השיט לתוך הרוח על מנת להגיע למקום הרצוי.
משם עוד 450 ק¨מ עד אושוואיה. מתחילים להתרגש. ב 100 ק"מ האחרונים אני משחזר בראש את כל הדרך מאז שיצאתי מהבית של לואיס ואיימי בסן דיאגו לפני כמעט 7 חודשים. לא יהיה פה סיכום, נשמור אותו לבואנוס איירס שם יודמם האופנוע לאחרונה, או לארץ- יותר מדי חוויות, הרפתקאות, קשיים וההתגברות עליהם, ובעיקר אנשים, דרכים ונופים.
רק זכרונות טובים.
ובג'י פי אס העיר מתקרבת והמחשבות רצות, והופ אנחנו פה , 34627 קילומטרים בדיוק של נסיעה דרך מרכז אמריקה ודרומה עד לכניסה לאושוואיה, והעיר לא התכוננה, למרות שהודענו מראש- אין שטיח אדום, או דגלים ואפילו לא תזמורת צנועה אך יש משהו הרבה יותר חשוב- מן תחושת סיפוק שעשינו זאת, וזה לא שזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים, למרות שהיו קשיים לא מעטים בדרך זה היה (ועדיין) הדבר הכי מהנה שעשיתי, אולי בזכות הקשיים הללו. אך בעיקר, ולדעתי מפה מגיעה תחושת הסיפוק האמיתית, זוהי סופה של הגשמת חלום אישי עתיק, וכמה פעמים יוצא להגשים כאלה בחיים?
ונשאר עוד קצת- דרך מספר 3, זו שתוביל אותנו עכשיו 3100 ק¨מ צפונה לבואנוס איירס (משם נכתוב בפעם האחרונה), לוקחת אותנו עוד 20 ק¨מ מאושוואיה לנקודה הכי הכי דרומית בעולם שניתן להגיע אליה בנסיעה על רכב גלגלי- ממש קצה העולם, יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.. וכמובן "סוף הדרך"- באופן מילולי וגם תרתי משמע כי באמת היה ממש ממש סוף
הדרך
סוף העולם שמאלה זה כבר לא רק מושג.. אתמול היינו שם.. יש שם סופר מאוד גדול.
אבל זה כבר הסוף ואני אתחיל קצת לפני..
קצת
לפני סוף העולם כבר מתחילים להרגיש שוב את השטח, יותר דרכי עפר, מזג אוויר
קיצוני שמשתנה כמה פעמים ביום, רוחות פרצים שעושות שמות לשיער (אה, הן גם
מקשות מאוד על הנהיגה והרכיבה באופנוע) ואנשים שמתחילים להיות קצת יותר
הזויים (אחרי הכל הם גרים בסוף העולם).
אני כמובן לא אפרט את כל קורדינטות המסע כפי שחברי המלומד עושה אבל אני חייבת לספר על הקרחון המתנפץ המדהים באל קאלפטה.
באל
קאלפטה, שהיא עיירה תירותית ומקסימה, פגשנו במקרה, ממש כמה דקות לאחר
שהגענו, את רנה (הלוקסמבורגי שטיילנו איתו בהתחלה בקולומביה). זו הייתה
פגישה מרגשת למדי, ממש כמו לפגוש חבר טוב ומוכר. הלכנו לישון באוהל לצידו
באתר קמפינג בעיירה. יש לציין שאתרי הקמפינג האלו מפנקים מאוד וכוללים
מקלחות חמות, שירותים, אזור גריל ושולחנות ואפילו שקעי חשמל. ככה שאנחנו
לא כאלה גיבורים. ביום שלמחרת, שמנו פעמינו לקרחון המתנפץ. יצאנו לפארק
מוקדם מאוד בבוקר (6:00 בבוקר) כי כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו בדרום
אמריקה - גם אנחנו יודעים שרוב הפארקים נפתחים בשמונה ואפשר להיכנס ללא
תשלום אם מגיעים לפני ושהנוף תמיד יפה יותר כשהוא חינם.
הקרחון הזה הוא יצור ענק ומרתק. כבר מהדרך אפשר להבחין במרבד עצום, מחוספס
וקוצני שרובץ לאיטו במי קרח. מהחנייה כבר שומעים את קולות הפיצוץ של
חתיכות הקרח שנופלות למים ואת האנחות שהענק הקפוא הזה משמיע עם כל תזוזה
(אני מוכנה להתערב שהוא פולני).
המראה כל כך מהפנט שאי אפשר שלא לבלות שם שעות בציפייה לחתיכה הבאה
שתיפול. אנחנו בילינו שם את זמננו בהתערבויות על החלק הבא שיצנח מטה ואני
חייבת לציין שאני אפילו חזיתי נכון את אחת התתמוטטויות (ואל תאמינו
לעומר). באמת אחד מפלאי הטבע היותר מרתקים ומהפנטים שיש.
לאחר מספר ימים באל קאלפטה שהתאפיינו בעיקר בארוחות בוקר מפנקות שחבר נוסף
שוויצרי הכין וערבי אסאדו פרועים מלאי בירה (שהינה התחליף הזול לקולה)
החלטנו להפרד. חיבוקים נשיקות ויצאנו לדרך. אחרי כחצי שעה - פנצ'ר. ברוח
מטורפת עומר עמל להחליף את הצמיג כשלי נותר רק להביט בו ולהציע עזרה
עקרה(שהרי ברור שאין לי מה לעשות וברור שלא כדאי לי לדבר עם עומר ברגעים
האלו ויחד עם זאת גם ברור שעלי להציע עזרה). בסוף באמת עזרתי.. קצת.. לאחר
שהתברר שיש לנו פנצ'ר גם בפנימית הנוספת (שימו לב בבקשה לז'ארגון המקצועי)
החלטנו לשוב לאל קאלפטה. אז עזרתי כשתפסתי טרמפים חזרה לעיר עם התיקים
הכבדים והמאוד מלוכלכים שלנו. כל אחד עוזר במה שהוא יכול, כל אחד טוב
במשהו אחר וההבנה הזאת הינה סגולה לזוגיות טובה.
מבחינתי סוף העולם הגיע לקיצו כמה ימים כבר לפני אושוויה, עת נותרתי
מיותמת להאבק על חיי ועל חיי האוהל הישן שלנו, שלא שרד את האירוע. מאל
קאלפטה שמנו פעמינו לפארק הלאומי המפורסם ביותר של צ'ילה שמהרגע הראשון הוא לא בא לי טוב. מי בכלל רוצה לטייל בפארק בקור כלבים, רוח
פרצים וגשם. בטח שלא אני, אבל מסתבר שאני לא לבד.
בלילה הראשון ייחלתי להיות זקן צרפתי. שכן באתר הקמפינג שלנו היו זקנים
צרפתיים שבאו בקבוצה מאורגנת עם טבחים, אוהלי ענק ושכרו מבנה עם אח מחממת!
ואנחנו ישנו באוהל הקטן מאוד שלנו, צפופים וחבוקים אכלנו ספגטי עם רוטב
מוכן. ביום שלמחרת מזג האוויר לא השתפר, אך זה שאיתי רצה מאוד לעשות את
מסלול ההליכה הקצר ולראות את מגדלי הגרניט המפורסמים של הפארק. כמו במקרים
רבים, גם הפעם לא הבנתי אותו ושילחתי אותו לשלום עם נשיקה והבטחה שהאוהל
ואני נחכה לו בשובו. לו רק ידעתי אז שאחד ממוטות האוהל נשבר ללא
תקנה.התחלתי להרכיב את האוהל, דבר שעשיתי כבר מספר פעמים לפני לבד, אלא
שאז החל מזג האוויר להתדרדר ורוח מטורפת החלה לנשוב בליווי גשם קצוב. אז
כאמור גם גיליתי שמוט אחד נשבר לחלוטין, הדבקתי אותו עם המסקנטייפ חבלה
שיש לנו ובקושי רב הרכבתי את האוהל. האוהל שלנו שבדרך כלל נראה כמו איגלו
קטן וחביב דמה עכשו יותר למתומן עקום. כל קירותיו נטו כלפי פנימה וכדי
לתמוך בהם הכנסתי את התיקים וכל ציוד אחר שהיה לנו לתוכו, כשזה לא הספיק
אספתי כמה בולי עץ ושמתי בכל פינה של המתומן. כמה הועילו כל פרקי מק'גיוור
שבהם צפיתי עם אחי. כשעומר שב מהמסע הוא מצא אותי בקושי בתוך האוהל העמוס.
בלית ברירה החלטנו לבלות שם לילה. רוב הלילה עומר החזיק את קיר האוהל
בעזרת ראשו ואני תמכתי עם המצח ותפילות. מזל שהייתה ירידה קלה בקרקע כך
שרוב המים שחדרו פנימה מהגשם ניקוו באזור כפות הרגליים שלנו. האוהל נאבק
בגבורה מעוררת כבוד וערכנו לו הלוויה ראויה עת הוא נקבר בפח האשפה שבפארק.
הדבר הטוב ביותר שיצא מן האירוע הוא לא שהפסקנו לעשות קמפינג אלא שקנינו
אוהל - וילה מפואר, שהוא גם הרכוש המשותף הראשון שלנו ביחד ואתמול עשינו
לו חנוכת בית. מפנק, אין מה לומר. עומר אפילו יכול ליישר את הרגליים.
זה
אומנם סוף העולם אבל לא סוף המסע. סוף המסע עבורי מלא בבגדים חדשים, מקלחת
עם מרכך ושמש בשמיים ובלב. כן,לא קל בסוף העולם.. אבל האמת שגם סוף העולם
לא כזה נורא.
אם תיקחו בסוף העולם ימינה יש שם גלידריה ממש טובה.
רשומות
