קרטרה אוסטרל- החזרת עטרה ליושנה, מונה מיילים 20000-21250

יום הולדת 61 ליעקב

היה קשה לעזוב את ברילוצ'ה המפנקת. שהינו שם 4 ימים בהם לא עשינו יותר מדי חוץ מלבלוס וטיול יום אחד עם האופנוע באזור המדהים הזה בו גם ניסינו לטפס על אתר סקי גדול, ועלינו על המסלולים עצמם שבעונה זו אינם מושלגים עד שבאמצע המדרון אחד העובדים אמר לנו שאסור לנו להיות שם אז נאלצנו לרדת .

ביציאה דרומה המשיכו הנופים המרהיבים של האגמים, הנהרות והאגמים המושלגים ולאחר נסיעה קצרה הגענו לאל בולסון - עיירה היפית קטנה ונחמדה עם שוק סטייל נחלת בנימין, אך נזכור אותה בעיקר בזכות הקינוח המעולה שאכלנו שם שנכנס גבוה לרשימת הקינוחים המוצלחים. מעט בהמשך הדרך נמצאת עייירה קטנה עם הוסטל מצויין בבעלות ישראלית שם בילינו בעיקר עם עומר ושרון, זוג שפגשנו. שחייה בנהר הסמוך הייתה מרעננת אך שם גם נשבעתי לאשכי, שהתכווצו לגודל בוטן, לא עוד שחייה במים קפואים.

x

מעט דרומה משם פגשנו פארק לאומי מדהים ביופיו וגם דליל בהרבה מאנשים לעומת האזורים הצפוניים יותר. בעודנו מחפשים מקום לקפינג עוררנו התעניינות רבה בקבוצת אנשים מבוגרים מקומיים שהרעיפו עלינו שאלות רבות. החלטנו להקים את האוהל על שפת האגם 300 מטר מהם, אך לא היה שם סופר קרוב ונתקענו בערך רק עם מרק ותו לא...הצעתי שנלך לעמוד ליד הקבוצה שפגשנו קודם והם כבר יזמינו אותנו, זה עבד, ועוד איך!! מתסבר שהם נפגשים כל שנה בהרבה שנים אחרונות באותו תאריך ובאותו מקום, כולם עם קרוואנים. נפלנו כל יומולדת של אחד החבר'ה בשם יעקב שחגג 61 קייצים כך שהחגיגה הייתה כפולה ומכופלת- אסאדו, סלטים, יין, בירות וכמובן קינוחים- הרעיפו עלינו אוכל ואהבה בכמויות שלא הרגשנו כבר כמה חודשים טובים, הם נכנסו גבוה לרשימת ה " אנשים -טובים -באמצע- הדרך" שפגשנו לאורך הטיול

קרטרה אוסטרל

אחת משתי הדרכים המפורסמות בדרום אמריקה ובעולם בכלל ונחשבת לאחת היפות שבהן. בתרגום חופשי- "הכביש המהיר הדרומי". דרך עפר שחוצה את צפון פטגוניה הצ'יליאנית, אחד האזורים הנדחים במדינה. בחורף מזג האויר קיצוני, מינוס 30 מעלות צלסיוס ושלג רב, מחייב את התושבים לאורח חיים עצמאי. בקיץ מזג האויר מתייצב ומתחמם יחסית ומאפשר התניידות פשוטה יותר. דרכי הניוד הפופולריות לתיירים הינן רכב שכור, אופניים (עד לפה מגיעים המשוגעים על האופניים) וטרמפים- תחביב נחמד לעשות שלום לטרפיסטים בצד הדרך ומיד לכסות אותם באבק. הם צריכים מזל כי התנועה תנועה ומדלדלת יותר ככל שמדרימים עד שמגיעים לויה אוהג'ינס, הקצה הדרומי חסר המוצא של הדרך, שהגענו בסמוך אליו.

עיר אחת בת 4000 תושבים בשם קואיקה יושבת במרכז ורק בסביבתה כביש סלול, כשמתרחקים ממנה מעט צפונה ודרומה אומרים להתראות לאספלט ושלום לעפר, דווקא באיכות לא רעה ברובו.

מלבד העיר מקשרת הדרך בין עיירות קטנות, כפרים מבודדים וחוות נדחות.

מיד עם החציה לצ'ילה פגשנו נהר בגוון שמגדיר מחדש את הצבע "טורקיז", כל כך טורקיז שזה נראה לא טבעי. לאחר הספתח המרשים הגענו למעיין חם "סודי" אליו קבלנו הוראות הגעה מפורטות עוד בקולומביה מעדי הגיבור

אבל מה יש בדרך הזו שמצדיק את ההילה שאופפת אותה? דבר ראשון הנופים- יערות, נהרות ואגמי טורקיז, והקרחונים - גושי קרח שיושבים על ההרים ובוהקים בצבעם התכול. דבר שני- דרך העפר שמקשה על הניוד וההגעה, לא תמצאו פה המוני מקומיים בקפמינג כמו במחוז האגמים. דבר שלישי ומבחינתנו אולי הכי חשוב- הדרך הזו השיבה לנו את תחושת ההרפתקנות שעזבה אותנו ביציאה מבוליביה, זו שמכניסה כל כך הרבה פלפל לטיול הזה, והדרך הזו הצליחה להחזיר עטרה ליושנה במסע המתקדם שלנו, ועל כך אנו מודים לה. אמנם הדרך באיכות יחסית טובה, רואים תיירים פה ושם ואפילו כתוב עליה פרק בלונלי פלנט, רחמנא ליצלן, אבל למרות כל אלו יש בה איזו אוירת חלוציות. אפילו לתקן פנצ'ר כשקרחון כחול משקיף ממעל זו חוויה נחמדה

העיירה הדרומית ביותר אליה הגענו היא קלטה טורטל- עיירה שבנוייה עולה מעץ, ואני מתכוון במובן המילולי. מחנים את הרכב בכניסה לעיירה ומתחילים ללכת על גשרי עץ המהווים רחובות המקשרים בין הבתים שגם הם, כמובן, עשויים מעץ. מיוחד ומעניין מאוד.

ומיד בסיום הקרטרה אנחנו מדלגים שוב מעבר לגבול לדרך אגדית נוספת- רוטה 40 הארגנטינאית אותה כבר פגשנו מספר פעמים בצפון המדינה והיא תיקח אותנו לדרום פטגוניה. וכבר בחצייה לארגנטינה, במעבר גבול נידח, שביל שומם בו לא ראינו אדם במשך כמה שעות שהוביל אותנו לעיירה קטנטונת אך אסטרטגית מכיוון שיש בה את תחנת הדלק האחרונה ב 300 ומשהו קילומטרים הבאים, אבל הגענו ונגמר בה הדלק...ממש בוליביה..איזה כיף!!

ואנחנו כבר דרומיים- השמש שוקעת לאחר עשר בלילה, ההרים לא ממש גבוהים מעל פני הים אך למרות זאת מעטר אותם קרחון או לפחות קצת שלג (אפילו עכשיו בשיא הקיץ), וממש במרחק יריקת לאמה מפה, הג'י פי אס מראה פחות מ 800 ק"מ קו אווירי, יושבת לה העיר הדרומית ביותר בעולם, ואולי חשוב מכך - הנקודה הדרומית ביותר במסע שלנו, אושוואיה. תתכונני, אנחנו מגיעים

המטרה היחידה בחיים היא להיות מה שהננו, ולהיעשות למה שאנו מסוגלים להיות, רוברט לואיס סטיבנסון

בטיול הזה או יותר נכון לומר במסע, יש יותר מנופים מדהימים והרפתקאות ואפילו יותר מהאופנוע או מעומר וממני.. כן, כן, יש פה גם אנשים אחרים. ובזמן האחרון האנשים האלו מרגשים אותי, גורמים לי לחשוב ומציתים משהו בתוכי. כמובן שלא כל האנשים! הישראלים בעיקר גורמים לי לעצבים ומציתים לי רק את הפתיל הקצר. זה התחיל ביום ההולדת של יעקוב (אחר, לא הקדוש) הגענו לאחד מהפארקים הלאומיים שיש בארגנטינה וחיפשנו מקום בו נוכל להתקין את הסוויטה שלנו (ראה ערך: האוהל הפצפון והזול שלנו). איך שהגענו לגדות הנהר עטו עלינו מספר ארגנטינאים חביבים בשאלות על האופנוע, ענינו בנחמדות בעוד קיבתנו מתהפכת נוכח ריחות האסדו באזור - זהו, זיהינו פוטנציאל. הבטחנו לחבורה שנשוב והלכנו להקים את משכננו. לאחר 2 דקות, מאחר והמשכן קטן להפליא, שמנו פעמינו לכיוון הגריל כאשר בליבנו תקווה כי נזכה לאכול היום משהו ערב יותר מאשר מרק משקית. עומר עטה את פרצוף ה¨סומלי הרעב¨ ואני את חיוך ה¨אשמח לנשנש¨ ולדרך יצאנו.. לא עברו יותר מכמה דקות עת פנה אלינו יעקוב והזמין אותנו לחגוג עימו. אין מה לומר הארגנטינאים יודעים לחגוג! אכלנו שלושה סוגי בשר, שתינו לפחות שלושה סוגיי יין שונים וקינחנו בשתי עוגות . חוצמזה רקדנו (טוב רק אני, קצת) ושוחחנו (עד כמה שיכולנו והבנו) ובעיקר נהננו מאוד. כל החוויה הזכירה לי קצת את יום כיפור בכינרת עם אחיות של אבא שלי והילדים, רק שפה לא היו ערסים ולא חיפשו זהב. החבר'ה האלה ריגשו אותי כל כך, הם גרמו לנו להרגיש בבית וחלק מהמשפחה ונפרדנו מהם בנשיקות וחיבוקים. בהמשך הדרך, באחת מעיירות הקרטרה הזנוחות, גם כאשר עשינו קמפינג (אני הפכתי לקמפרית רצינית ומומחית לכיבוס בנהרות, אם מישהו מחפש כובסת נהרות אני אהיה פנויה באפריל) פגשנו עוד ארבעה רוכבי אופנועים, שתיים מתוכן נשים. כן, שמעתי על הרבה נשים שרוכבות פה על אופנוע, אך עוד לא יצא לי לדבר עם אחת. שתי הגברות האלו הפתיעו אותי לטובה וגרמו לי לחשוב שגם אני יכולה. אז כן, עלי להתוודות, בזמן האחרון מתגנב לליבי חשק. חשק לעלות על אופנוע משלי! אולי זאת הקסדה שלוחצת על הראש אולי ניחוח האגזוז שמערפל את מוחי ואולי זו סתם גחמה שתסתיים בארץ אבל אני אומרת לכם - בא לי! אבל האישיו (באנגלית) הוא לא האם אעשה משהו בנידון או שאלו רק דיבורים באוויר העיקר פה היא ההרגשה. כמו רבים אחרים נפלתי גם אני קורבן לתחושת החופש הנפלאה שאופפת אותך בטיול. ואני לא מדברת על החופש הזה שכולכם מקנאים בו - של לישון עד מאוחר, לא לעבוד ולאכול הרבה. זה בקטנה (סתאאם). אבל אני מדברת על חופש המחשבה שפתאום נוטשת את העיסוק המחשבתי הרגיל של מה אני אעשה, במה אעבוד והאם אתחתן לפני גיל 30. וכאילו לפתע צצות מחשבות אסורות כמו אולי אטייל עוד שנה או אולי לא נחזור עכשו ונקנה עוד אופנוע או אולי עוד דולסה לצהריים והמחשבות מרגשות ומפחידות גם יחד, כי היה נראה שמסלול החיים כבר ידוע ומאורגן. אבל אחזור רגע לשתי הרוכבות שפגשנו. אני תמיד חשבתי (וזו טעות שחוזרת על עצמה) שכדי לעשות כזה טיול צריך לדעת לרכב או לאהוב ממש אופנועים (טוב, מודל החיקוי שלי הוא סופרמוש או מוטו) מסתבר שלא כך הדבר. למעשה, סיסליה בת ה-42 שמקיפה את העולם עם אופנוע לא רכבה בכלל לפני וזה פשוט נראה היה לה נוח. גם הבחורה השניה הייתה חסרת ניסיון לחלוטין. והן עושות את זה! פוגשים פה אנשים שעושים דברים מדהימים בלי לדעת כלום מראש, בלי שיהיה להם הרבה כסף או ידע. פגשנו זוג מבוגר מגרמניה שבנה במשך 6 שנים משאית מטורפת במו ידיהם במוסך בבית בה הם מתכננים להקיף את העולם (זה נהיה טרנד כזה) והיא באמת סוויטה! מעורר השראה! אני קוראת להורים שלנו לנסות את זה גם! לפני כמה ימים עומר אמר לי, אני יכולה רק להניח שזה היה כתגובה לקיטור, ¨מוש, החיים קשים, עוד מעט הטיול נגמר ועוד לא הבנת את זה?¨ שאלתי אם זה מה שהייתי אמורה ללמוד אז הוא ענה שזה תוצר לוואי. האמת שלא כל כך קשה לי וזה לא מה שלמדתי. מה שלמדתי הוא שכל אחד יכול לעשות כל כך הרבה. אבל הקושי האמיתי הוא לחלום ולהעז. וזה לא חייב להיות בהכרח משהו פופולרי כזה כמו להקיף את העולם, זה יכול להיות גם רק להקיף את המושב או להגשים חלום קטן. פעם אמרה לי מישהי שהמוטו שלי צריך להיות ¨רק המעיזים מצליחים¨ אני חושבת שהיא צדקה ואוסיף לזה גם משהו שסיסיליה (זאת שמקיפה) אמרה לי ובנימה פילוסופית אופטימית זו אסיים - ¨לכל אחד יש את הקילומטרים הראשונים שלו¨ (ממש זן ואומנות האופנוע)