מחוז האגמים צ'ילה וארגנטינה- מקום יפה לקפה- מונה מיילים - 20000- 18750

זהו- נגמרה ההתרחשות סביב הדאקאר, חזרנו להיות אנשים מן המניין ולא סלבריטי והכל שוב נרגע. עכשיו הגיע זמן לראות קצת נופים כי בנתיים בארגטינה הסטייקים היו משובחים והגלידה והדולסה כמובן, נכון- פה ושם גם היה איזה שביל נחמד אבל איפה חבלי הארץ המטורפים ששמענו עליהם וציפינו להם כ"כ הרבה ? אז שמנו פעמינו דרומה ממנדוזה ביחד עם רוכב ישראלי בשם מורן שעושה טיול בארגנטינה על אופנוע, והתחלנו לחפש את הנופים. די מהר ראינו אותו מרחוק- ההר הכי גבוה בחצי הכדור המערבי, וגם הדרומי למעשה, 6959 מ' גובהו ושמו אקונגוואה, נעים מאוד, ותצטרכו לנדוד כל הדרך עד לרביע הצפון מזרחי של כדור הארץ כדי למצוא הר גבוה ממנו - וזאת למרות שהוא לא נכנס למועדון ה- 7000 מטר האקסקלוסיבי, ובטח לא ל-8000.צוציק

הדרכים בתחילה היו די משעממות אך הגענו די מהר לפנינה הראשונה- קניון אטואל- נהר מדהים בקניון עמוק כשמדי פעם הם בנו איזה סכר שיצר אגם יפה. לאורך הנהר כביש יפה שהפך לשביל עוד יותר יפה עד שהגענו לחלקו העליון לעיירה שיושבת על שפת אגם, שם הגענו למן דירת ארוח ובה הבעלים שאל אם אנחנו רוצים שהוא יפנה את המקרר, אמרנו שלא, ורק כשהוא הלך פתחנו את המקרר וראינו גופות ארמדיליו רבות. די מגעיל

גם שבילים שהמשיכו דרומה סיפקו נופים נחמדים אך התגלמות הטבע היפה האמיתית הגיעה כשחצינו את האנדים לצ'ילה ונכנסנו למחוז האגמים. אין מה לומר - אזור פשוט מדהים המתחלק בין צ'ילה וארגנטינה- עשרות אגמים בגדלים וצבעים שונים וכמובן בתפאורה שונה שכאילו מתחרים בינהם על עצירת קפה או לינת לילה שלך. בין האגמים יערות, שבילים וכבישים מפותלים ומעל כולם הרי הגעש- תמיד בצורה קונית מושלמת ובוהקים מלובן השלג המכסה רק אותם. הרעיון פשוט- בוחרים שביל במפה שפוגש כמה שיותר אגמים ונהרות ונוסעים איתו. מגיעים לאגם יפה, עוצרים להכין איזה קפה או סתם לשכב בשמש. מתחיל להיות מאוחר? מחפשים מקום להקים אוהל. בלילה מקוששים עצים למדורה ומבשלים משהו לארוחת ערב. האופנוע כל כך נייד ועביר ואנחנו כמו צב, הבית עלינו, אז אפשר ממש לבחור איפה נקים הלילה את בית חלומותינו (טוב, הבית לא כל כך חלומי אבל הנוף כן) ללילה הקרוב

בלב הצד הצ'יליאני של מחוז האגמים יושבת העיר פוקון. ידעתם שלמדינת ישראל יש קולוניות?
גם אנחנו לא, עד שהגענו לפוקון. לא ראיתי כזה ריכוז של ישראלים מאז יולי שעבר בתל אביב. מזעזע. אבל פגשנו שם את רועי סדן שהתחיל לרכב על אופניים באלסקה לפני שנה וחצי בדרכו להקיף את העולם - תראו מה קרה לו


סתם- באמת אחלה בחור ושיהיה לו המון בהצלחה, אני מאוד מקנא בו ויש לו ספונסרים לזבל הקטן
ואיתו, חברתו הלנה ועוד כמה אחלה ישראלים השהייה בפוקון הייתה נחמדה מאוד. העיר עצמה יושבת על אגם גדול ,כמובן, ומעליה הויאריקה- הר געש מעשן ומושלג. העיירה בנויה היטב לתיירות וסביבה אטרקציות לרוב- טיפוס על ההר, מעיינות חמים, אומגות טרקים וכו'
שביל שיצא מהעיירה דרומה סוף סוף סיפק חווית רכיבה מאתגרת, ראשונה מאז בוליביה, עת הוא חצה יער עבות בעליות וירידות נחמדות, עד שהוביל למעבר גבול נידח (לרכבי 4 על 4 בלבד) בחזרה לארגנטינה

ושוב אגמים ונהרות וקמפינג

עד שהגענו לברילוצ'ה- עיר הפינוקים הארגנטינאית- הבשר הכי טוב, הגלידות הכי טובות, חנויות ענק של השוקולד הכי טוב וכשאני כותב "הכי טוב" זה אפילו בסטנדרט ארגנטינאי שהוא הכי טוב מלכתחילה...כל כך מפנק פה שכבר לא נעים לי מעצמי, ולכן גם לא נשאר פה הרבה זמן
מה אני אגיד לכם- הנופים בצ'ילה וארגנטינה אכן מדהימים (והם עוד אמורים להשתפר עם הירידה דרומה), האוכל משובח, כאמור, השבילים אחלה וכו' וכו' אבל הכל קל מדי, פשוט מדי, חסר את החספוס הדרום אמריקאי של שאר היבשת, יש פה את התחושה שהכל יהיה בסדר גם אם אתה לא תהיה בסדר ואין פה את הג'ונגלים הגשומים של קולומביה עם החיילים החמושים, או את הרי האנדים האמתניים של פרו עם השבילים הנדחים והמתפתלים ובטח שלא את הקשיים של בוליביה הקשוחה שאת כל אלה כל כך אהבנו (ואולי רק עכשיו אנחנו מבינים עד כמה) וסיפקו לנו כל כך הרבה הרפתקאות. אולי הבעייה שפשוט התרגלנו לטוב (או לרע, תלוי איך מסתכלים על זה). אני מקווה שהקרטרה אוסטרל, דרך יחסית נידחת בצ'ילה אליה אנחנו נוסעים עכשיו, תספק קצת יותר הרפתקאות, כי אם לא- לא נשאר עם הרבה חוויות צרובות מצ'ילה וארגנטינה, רק עם זכרונות של נופים מדהימים ועם כרס ענקית

הפוסט הזה יהיה קצר. ובכן כגודל החוויות כך גודל הקשיים ואז יש לי יותר על מה לקטר ופה הכל כל כך טוב וכל כך קל שפשוט אפשר לומר את זה כך ואולי למרוח על זה דולסה דה לצ'ה וזה ממצה את ההרגשה. אבל בכל זאת...
כשכף רגלי ריחפה לראשונה מעל אדמת ארגנטינה הרגשתי שמצאתי את ביתי השני וכל מקום היה המקום שבו אני רוצה לבלות את שארית חיי. מרחבים ירוקים עטופים כמו מתנה בגדר לבנה עם עדרי סוסים בפנים וכסרט גגות רעפים אדומים על חווילות מטורפות. ביקשתי מעומר שיקנה לי אחד כזה ליום הולדת. הבעיה היחידה היא להביא לפה את המשפוחה והחברים. אך לצערי, גם אני מחזיקה בתכונה המאפיינת את רוב בני האדם אשר ניתן למצוא אותה באופן בולט במיוחד בקרב שבט הפולנים האסלים והיא - תמיד לרצות את מה שאין לך כרגע. ואם חלמתי בימים בהם כאב ישבני וחששה נפשי למקום כמו זה בדיוק, קל לי כעת, כשדעתי משובשת בעקבות הרעלת דולסה ובקר לחלום על מקומות קשים יותר. יחד עם זאת, אני שומרת לי את הזכות לשוב ולהתבכיין בחופשיות ולהתכחש לכל הכתוב פה, כאשר פי יחוש שוב את טעם האבק ונפשי תחשוש לקיומה (הערת המערכת). יש פה הכל מהכל ויותר מידי ביותר יקר. חסר פה האקשן, אי הוודאות והשטח. אומנם, אנחנו ישנים בקמפינג לא מעט ולא תמיד יש מקלחת או שירותים, תנאים שלפני המסע הזה היו נראים לי אלמנטרים ובסיסיים, אבל הנוף עוצר נשימה ומקנה הרגשה של צימר, לפחות.
אין מה לומר, סף הריגוש שלי עלה במספר דרגות. מה לעשות? כשאתה רגיל להרגיש שהנה, כל רגע, חייך הולכים להסתיים בנפילה דרמטית ואתה עסוק מרבית מהזמן בצפייה בחייך הקצרים חולפים - כביש עפר תיירותי למדי שאותו אנו חולקים עם אלפי תיירים אחרים הנוהגים ברכבי 4 על 4 פשוט כבר לא עושה לי את זה. זה רק עושה לי עודף אבק.
אני מרגישה שאני מתרככת (תרתי משמע) ומאבדת את קשיחותי. ואם כבר דיברנו על דברים רכים חייבים לדבר על הדולסה דה ל'צה. למען האמת יכולתי לומר פה כל דבר אחר וישר לקשר את זה לדולסה דה לצ'ה כי פשוט הכל פה קשור לזה. נראה לי שזה אחד מסמלי המדינה ואני מתפלאה שזה לא מופיע בדגל אולי זה מוזכר בהימנון הלאומי. פה יש דולסה על הכל, אפשר לומר שזה החומוס של הארגנטינאים אבל נראה לי שזה יהיה מעליב. ואנחנו כמו רומאים טובים נוהגים בהתאם לנהוג ואפילו על הצמיג הרזרבי שלנו הייתה מרוחה לה בגאווה דולסה דה ל'צה טובה. (הצמיג שימש לנו כמנשא למזון לקמפינג).
אז בסך הכל עוברים עלינו ימים רגועים למדי ואולי אפילו מידי, עטורי מזון ושנות צהריים, נטולי חששות לחיי (לעומר אין חששות כאלה) ויותר מלאי חששות למשקל, עמוסי תיירים ועברית ופחות לימודי ספרדית וכל זה יכול לבוא בתוך גביע ענק של גלידה עם סירופ דולצ'ה כמובן או כתוספת לסטייק מעושן. נא להזמין מקום מראש.