סיפור על יום אחד בפרו / מפולת זה לא רק בבורסה, מונה מיילים 13000-13600

מחיר דלק- 4.5-5 דולר לגאלון (הכי יקר עד כה!), בירה נפוצה- פילזן

ובכן, הפוסט היה אמור להיות על יום אחד אולם עד שהגענו לאינטרנט עברנו עוד כמה חוויות קשות...אז נתחיל
יומיים אחרי שחצינו לפרו ועברנו בעיירות מעופשות וחסרות תיירים (=חסרות מקומות נורמליים לשינה), כמעט לפני העיר הנורמלית הראשונה הייתה חסימה בכביש עקב עבודות בין 0830-1630. ידענו על כך מראש ונותרה לנו שעה לבזבז ובמקרה היה ליד המפל השלישי בגובהו בעולם (!) אז עלינו בשביל לכפר יפה שמשקיף על המפל

כבר בכפר התחילו מלמולים על חסימה בשביל ושירדנו חזרה לכיוון הכביש ראינו על מה דיברו- מפולת סלעים חסמה את שביל הגישה לכפר, זה שאמור להוביל אותנו חזרה לכביש...מסתבר שהמפולת קרתה ממש בסמוך למעבר שלנו שם (היינו שם סה"כ חצי שעה) ואולי בגללו (אני טוען שמהמהירות של האופנוע נגרמה המפולת) טוב, לא ביג דיל- יביאו שופל ותיק תק יפנו את הסלעים, אז עלינו חזרה לכפר בו מצאנו עצמנו שבויים וחיכינו עם המקומיים שם עד לפינוי,אגב הם נתנו לי לאכול שרקן- נראה בול כמו חולדה, בגלל שאני מנומס הייתי חייב לנסות, גיל החוצפנית סרבה

די מהר הבנו שהיום לא יהיה פינוי ונאלצנו לבלות שם את הלילה. בבוקר קמנו מוקדם בכדי לחצות את העבודות בכביש לפני תחילתן אולם כשהגענו למפולת (אותה כבר חשבנו שפינו) חשכו עיננו

100000 סלעים נוספים שנפלו החמירו אותה פי כמה! הדיבורים שם היו על 3 ימים של עבודות פינוי (בדיעבד ממה ששמענו אפילו יותר). היאוש גבר אך גם המוטיבציה לצאת משם וכך ניסנו לברר על דרכים חילופיות ליציאה משם. האופציה היחידה שהצלחנו לברר עליה היא שביל עיזים שעוקף את המפולת.

למי שחסר ידע באופנועים אסביר בקצרה- אופנוע כמו שיש לנו ובפרט עם כמות המטען שיש עליו הוא לא הכלי המיטבי לתקיפת שביל עיזים רווי בולדרים ומדרגות, אך כשאין ברירה אז אין ברירה
אני ירדתי את השביל על כל אורכו ברגל ובדקתי התכנות לביצוע וחזרתי עם תשובה שיהיה קשה אך אפשרי וכמו שנאמר את הקשה עושים מיד, הבלתי אפשרי לוקח קצת זמן....ניתן לתמונות ולסרט מימין לדבר בעד עצמם אך אוסיף מעט עליהם- היה חם מאוד, היה כבד מאוד, היה קשה,
אבל הצלחנו!!!

לאחר שעברנו סוף סוף את העבודות בכביש האלו הגענו לעיירה צ'אצ'אפויאס- עיר קולוניאלית שוקקת חיים, ולאחר מנוחה של לילה בהוסטל נחמד יצאנו שוב לדרכנו מבלי לדעת כמה קשה היא הולכת להיות...תחילת הדרך הייתה שביל מהיר מדהים במקביל וממש לגדתו של נהר גדול ויפה מאוד

את הנהר לבסוף עזבנו ואז התוואים התחילו לגדול, ולגדול, ולגדול...כשטיפסנו עד כמעט 4000 מ' התחיל לרדת גשם וגם היה קר בשביל באיכות בינונית ללא רכבים כלל ושם הגענו לקטע הדרך אותו אנחנו מכנים "דרך המוות הפרואנית"- בצד ימין פעורה תהום עצומה ומשמאל הר אדיר שמדי פעם נופל ממנו מפל עצום שבדר"כ חוצה את הדרך תחת גשרון רעוע ולעיתים לא...לפתע אנחנו רואים משאית חונה במרכז השביל וכ"נפתח" הסיבוב הבנו למה- מפל עצום שפשוט נופל על הדרך. כל אותו הזמן גשם שוטף ורוחות. כבר חציתי נהרות גדולים מאלו אולם לא כשיש תהום של מאות מטרים שהמים עלולים לסחוף אותך אליה. פרקטיקה-של-טיול #3- כשהנעליים נרטבות יתכן שיקח להם מספר ימים להתייבש, ולא כיף ללבוש נעליים רטובות בבוקר. אולם הפחד מנפילה גדול היה מהפחד מהרטבות ונכנסתי לבדוק את הזרם. אגב- אם שאלתם את עצמכם למה נהג המשאית חיכה- לפראיירים כמונו שיבדקו אם ניתן לחצות. מה שכן - באצילות ראויה לציון הוא הציע שגיל תכנס מאחור עם שאר הפליטים ואני אחצה לבד, וכך היה- חצייה יחסית פשוטה אך מלווה בריגוש בהחלט בריא

התוואים שכל כך גדלו גררו דרכים מאוד מתפתלות שיורדות כמו נחש בצד אחד של הקניון ועולות בצד השני (מזכיר מאוד את קופר קניון במקסיקו), כשהסתכלנו בצד הנגדי על הדרך שעשינו מהאופק מתפתלת ומתעקלת זה היה פשוט לא נתפס
בסוף הגענו, שוב עייפים ורטובים אך שוב עם חוויה לחיים, לעיר קטנה בה ישנו שנמצאת הרבה יותר קרוב ממה שתכננו להגיע (כדרכם של תוואים כאלו, קשה להבין מהמפה את הקצבים). מיותר לציין שלא ראינו תיירים כבר ימים

את הדרך של היום שלמחרת גיל תשמח לשכוח עת קפאנו מקור בעלייה להרים (לא התכוננו היטב עם הלבוש), דרך שוק חיות של אינדיאנים בו מכרו מכל הבהמות הקיימות (אם יש לכם חזיר/פרה/שור/כבשה למכירה במקום לפרסם ב"יד 2" לכו לשוק בסלנדין ביום א'), ובירידה למדבר עם הרים המזכירים את הרי אילת (רק עם נהר זורם החוצב בהם) עד שפגשנו את הים ואיתו את הפאן אמריקן המגעיל והמשעמם, אך מצאנו כפר דייגים לנוח בו שני לילות לפני העלייה המאתגרת הבאה

מחר בשאיפה נעלה להרים הגבוהים בעולם (חוץ מההימליה) - בקורדירה בלנקה- 22 פסגות מעל 6000 מ' ..גרררר אני כבר לא יכול לחכות
ואם זה כל האמור נשמע סבל כזה או אחר, אל נא תרחמו!! אנחנו נהנים וצוברים חוויות שאי אפשר לצבור שלא על אופנוע

ובשביל תמונות כאלה הכל שווה

ציטוט של ג'ון לוק פיקרד: (מוקדש לאחי הגדול באהבה- ההשקעה השתלמה לך) "כל דבר בחיים, מסתבר, נע על ציר. לפעמים הוא מאוד גבוה על הציר הזה ולפעמים מאוד נמוך. מה שבטוח שהוא אי שם, משתנה ולא מוגדר מה תחילתו ומה סופו". אז אם לצורך העניין, הייתם שואלים אותי לפני שבוע איפה אני נמצאת בציר "האומץ שלי"- הייתי אומרת 8 ובציר "ההתמודדות שלי" הייתי אומרת 9. הבעיה, שהצירים האלו לא נעים בין אחד לעשר. יש להם עוד. כמה עוד? אלוהים יודע ולעומר אולי יש מושכ אבל הוא מפחד לגלות לי שלא אחטוף רגליים קרות, אל חשש מוש, הן כבר קרות ואני עוד פה
הגבול המאולתר בין אקוודור לפרו ועיר הגבול הראשונה של פרו הן לדעתי -סיפור כיסוי. מציגים בפניך תמונה של פרו שקטה ואפרורית. מלון מכוער בעיירה משעממת, הריח בחדר מפחיד את הריח שהבאנו איתנו (נדיר!) ולכאורה אתה מרגיש "קטנה עלי, פרו". כל היום וחצי הראשון נועד כדי שהתייר הממוצע לא יברח, עכשיו כבר מסדרים לכבודך את ההרפתקאה הראשונה

כשהגענו לכביש הסגור ונשארה לנו רק שעה וחצי "לשרוף" עומר הציע שנלך למפלים. אני הצעתי שנלך לאכול, אבל זה כי כמובן לא קראתי מראש בלונלי פלנט מה היה לעשות באזור. לרגע קל לא דמיינתי שאסון טבע עומד לפקוד אותנו. גם כשהמקומיים בעיירה ניסו להסביר לנו "נו פאסו" (שזה אין מעבר, מסתבר) וסימנו לנו בידיים "פאסו מת" (פאסו- ועם סימן כזה על הגרון), לא תיארתי לעצמי שהייתה מפולת. חשבתי לעצמי "הם לא יודעים למה האופנוע הזה מסוגל" (אלוהים, מה קורה לי?! אני נהפכת לעומר!). רק כשהגענו למפולת וראיתי שממש נטוע עליה עץ מלמעלה (פשוט נתקע עליה בצורה אנכית) הבנתי שזה יקח קצת זמן. 3 שעות הפכו ללילה, לילה קשה שבמהלכו כל חיה שחיה בכפר הזה הרגישה צורך להשמיע את קולה: התרנגול של חוליו דיבר עם זה של פאולו, שענה לסוס של חורחה, לפרה של מיגל, לכלבים של מיראלה שענו לחזיר שכנראה ישן ממש איתנו בחדר...או ככה לפחות זה נשמע
בוקר. יצאנו מוקדם למעבר, רק כדי לראות שהייתה במפולת מסיבת "אפטר-אפקט" שגרמה לשאר החבר'ה להתדרדר וליצור הר חדש על השביל היחידי לכפר. מצל שהיה שביל עיזים קטן למעלה. אפשר רק לומר שעז כמו שלנו השביל הזה עוד לא ראה, אולי זקן כמו של עומר כן

אחרי לילה נחמד בעיירה נעימה שמנו פעמינו לכיוון החוף. אך שום חוף לא היה ביום הזה, אפילו לא חוף מבטחים! הרבה מים, היו. והיינו רטובים ממש כמו בים, אבל זהו. נסענו על השביל שאפילו ברגל הייתי מפחדת ללכת עליו, במזג אוויר שאין לו הגדרה בשפה הישראלית. למזלי, הרבה לא ראיתי כי היה ערפל כל כך כב, בנוסף לאדים שהצטברו אצלי בקסדה-ולא, אי אפשר לפתוח את המשקף בקור הזה! זה היה היום הכי טוב של כל מפל קטן שחלומו הרטוב היה להיות אי פעם מפל גדול. נהרות נשפכו מההר והציפו את הדרכים, כל הגשרים נעלמו ואכן "כל העולם כולו גשר צר מאוד" כשאתה נוסע על אופנוע
ואז הגענו ל"מפל האימה". בצד, משאית (שנראית כאילו נלקחה הישר מסרט זכרון לשואה ולגבורה) חונה כשפליטיה (סתם, נוסעיה) מבוהלים. מזל שבאתי לשמח אותם. גם התנאים היו דווקא די טובים, למרבה הפלא לא נסעו איתנו כבשים או חזירים והחבר'ה שמרו עליי מאוד בכך שכל אחד החזיק בי בכל מקום אפשרי
היום שלמחרת היה קשה לא פחות. אני כבר חשבתי שהינה, אוטוטו אנחנו בחוף ולא התלבשתי כראוי . מהנוף לא ראיתי הרבה כי מרבית הנסיעה רכנתי לכיוון האגזוז על מנת לחמם את ידיי. אחר כך כמעט וזכינו לראות קרב שוורים בשוק המקומי ואת המשך הדרך ביליתי בנסיון למצוא פוזה נוחה לשבת בה
מסקנה אחת ברורה - לפרואנים לא כדאי לבנות כבישים. הם פשוט גרועים בזה. חבל על המאמץ. אל תהיו תמימים, אורכו הממוצע של כביש אספלט הוא במקסימום כחצי ק"מ
"IT IS TOO GOOD TO BE LONG"
אבל בכל זאת, אחרי שחצינו את המפל ההוא צרחתי לעומר "איזה סיוט!" והוא ענה לי "מה, לא כיף לך?" ואני חשבתי לעצמי "שאלוהים יעזור לי, הבחור דפוק לגמרי! מה כיף?" ואז המשכתי קצת לחשוב, הפעם יותר לעומק, מה זה כיף? היה מצחיק, מאתגר, מעניין, מרגש, מפחיד, חווייתי ולא נוח. אם אני אמעך את הכל ביחד ל "קווץ' " אחד גדול- אז כן. היה כיף
שאלוהים יעזור לי, אני דפוקה לגמרי