קולומביה (קרטחנה עד מדיין), 15.10-4.11, מונה מיילים 10250 -11100

מטבע מקומי - 1 דולר=2000 פסו, בירה נפוצה- אגילה ופילזן,דלק-4 דולר לגאלון , משפט שנשמע הרבה בקסדה- " את לא יכולה לזוז עוד קצת אחורה??"

לאחר סיום המנהלות בכניסה לקולומביה, לא נותר לי יותר מדי מה לעשות בעודי ממתין מספר ימים להגעתה של גיל אז נאלצתי לשתות הרבה בירה ולנסוע ליומיים לחוף יפה ליד קרטחנה בשם פלאייה בלנקה

החבר'ה בהוסטל היו אחלה וסיימון נשאר איתי כמעט עד שגיל הגיעה. מכיוון שקרטחנה היא מעבר הכרחי למי שעובר עם אופנוע בסירה מ ו-אל פנמה התקבצו עוד מספר אופנועים בהוסטל שהינו אחד מהיחידים שמאפשרים כניסת אופנועים בעיר , בינהם - קרול, בחורה מגרמניה שמטיילת לבד על אקס טי 600, זוג גרמנים נוסף- הוא על טרנסאלפ כל כך עמוס שמעייף רק להסתכל עליו, והיא על האופנוע הראשון שלא זיהיתי- די אר זד כמו שיש לי בבית...כל כך הרבה שינויים שרק אחרי שהעפתי מבט בלוח מחוונים הבנתי שזה הוא. בהמשך לאחר שגיל הגיעה פגשנו עוד זוג שוייצרים על די אר 650. כולם באו מהדרום, חלקם ממשיכים צפונה וחלקם שולחים את האופנוע באנייה הביתה

בקולומביה אגב שלוש אנקדוטות מעניינות לגבי אופנועים- דבר ראשון חייבים ללבוש אפוד זוהר עם המספר של האופנוע טבוע על הגב וגם על הקסדה (כדי לצמצם מקרי התנקשות ע¨י אופנוענים, באמת), יש פה המון מוניות אופנוע, ופעם ראשונה שאני רואה בכניסה לכבישי אגרה נתיב מיוחד לאופנועים שלא צריך לשלם בו, אולי יכנס יום אחד לכביש 6
בסופו של דבר , ולאחר ציפייה ארוכה גיל הגיעה (ואפילו בזמן!), המפגש היה מרגש ומהנה מאוד ומעט מוזר, ולאחריו התפנקנו בחדר ממוזג שעזר לצנן את החום המהביל של עיר החוף הזו והסתובבנו לנו בעיר תוך שאני חופף את גיל על המנהגים והאוכל באמריקה הלטינית (ארוחה ראשונה הייתה בשוק ב 2$ כדי שלא תתרגל לטוב). העיר עצמה- עיר קולוניאלית, עוד אחת במסע, זוכה לציון 8 מ-10 במדד הערים הקולוניאליות (הכי גבוה עד כה)- הרובע העתיק המוקף חומות שמור מאוד ומרשים, ומכיוון שהעיר ,שהייתה מרכז לזהב, הייתה נתונה להתקפות רבות של הבריטים ופיראטים, יש פה ביצורים מרישמים וסיפורים מעניינים

ביחד עם גיל הגיעו ¨טופינים¨ לאופנוע (מה שהפך את הגעתה למשמחת אף יותר..)- בעצם שינויים ראשונים באופנוע שהיה מקורי לחלוטין עד כה: תיקים גדולים יותר, מגן מנוע, חלקי חילוף רבים ואולי הכי חשוב- קפיצים למשכך הקדמי והאחורי שיעזרו להתמודד עם המשקל העודף (לא של גיל, של גיל ביחד עם הציוד החדש), כך שמצאתי עצמי עובד רבות על האופנוע בלובי של המלון. הכל הותקן למעט הקפיץ במשכך האחורי שלאחר שפרקתי אותו מהאופנוע גיליתי שצריך כלי מיוחד על מנת להתקין את הקפיץ החדש, תמיד אהבתי ללמוד בדרך הקשה

הנסיעה הראשונה
לאחר שלושה ימים בעיר הגיע זמן לצאת לדרך הארוכה, וכך- ב 35 מעלות ו 105% לחות, עם המעילים ומכנסי הרכיבה החדשים והתיקים הגדולים מאחור התחלנו לשרך דרכנו לכיוון החופים בצפון . המחשבה הראשונה והעקרית שעברה לי בראש בנסיעה זו הייתה ¨כואבות לי הבייצים שנדחקות למיכל דלק¨וברצף- ¨אין מצב שאנחנו מגיעים ככה עד ארגנטינה¨. האופנוע, שעוד לא הותקן בו הקפיץ האחורי , שקע על המתלים עד למטה רק מעצם הישיבה שלנו עליו והוא היה כל כך כבד שגולד ווינג הרגיש כמו מוטוקרוס על ידו. עצירה ליד הר געש שפולט בוץ בדרך נתנה הזדמנות ראשונה לצילום משותף של גיל והאופנוע אך שוב נאלצנו להדחס עליו והגענו מיואשים למלון, נחנו קצת והתכוננו למסדר ציוד שנקבע לערב -אני העברתי

במאמר מוסגר- הועברה לגיל רשימת ציוד פרטנית של מה להביא, אם היא הייתה ממושמעת היה נחסך כאב לב, סוף המאמר המוסגר. כך שהתחלנו לסנן דברים שאנחנו לא באמת מוכרחים ולאט לאט הצטברו להם הרבה דברים קטנים שיצרו ערימה גדולה המורכבת מקרמים לשיער ובכלל (בתקווה שהמנקות בסנטה מרתה יעריכו) ודברים נוספים (אני כדוגמא אישית ויתרתי על הג'ינס). למחרת החלטתי שאני מסדר את המשכך האחורי ויהיה מה אז מצאתי עצמי במסע בעיר שהתחיל בחנות, משם הובלה ע¨י אופנוען לבית של מכונאי שהכלי שלו לא התאים, הלכנו למוסך אחר שלא הצליח ומשם במונית לאחד אחר שהצליח- כמובן שאף אחד לא דובר אנגלית ואני לא ספרדית

וכך- עם מספר קילו פחות, קפיץ אחורי הכי קשיח שיש לאופנוע הזה וטכניקת אריזה משופרת יצאנו במטרה להגיע לפארק טיירונה, בעל החופים היפים במדינה, או לפחות כך טוען הספר. אל הפארק הגענו רק למחרת כי הגישה אליו אפשרית עם אופנוע רק עד נקודה מסויימת ומשם צריך לצעוד 3 ק¨מ, אז בילינו בהוסטל נחמד מאוד בכפר דייגים קטן בו פגשנו אחלה אנשים (בראשם קארי ואלכס) ולמחרת נסענו לפארק, איבטחנו את האופנוע ויצאנו לצעדה עד שהגענו למקום הלינה בו ניתן לישון בערסלים או באוהלים בלבד (החלטתי שטירונות קצרה בתחילת הטיול תעזור לאפס את גיל להמשכו). הגשם שהתחיל לרדת לא בישר טובות ללילה יבש, ומאחר שלא סמכתי על האוהל ב-30$ שלי וגם בגלל שאני ישראלי - ארגנתי מחסה מאולתר שהחזיק אותנו יבשים כל הלילה (להבדיל מהפראיירים שישנו בחוץ) וגרם לנו להתבכיין רק על הקרקע הקשה. בבוקר קמנו לבוקר יפה ולחופים אכן מרשימים, מנוקדים בסלעי ענק ורוויים בעצי קוקוס כך שגיל קיבלה את מנת הקריביים שלה

.

משם התחיל המסע הארוך דרומה לכיוון העיר מדיין שהייתה מרכז הקרטל של פואבלו אסקובר, הדרך בתחילה הייתה שטוחה, ירוקה ומשעממת והגענו ללינה בעיירת חוף שמכיוון שאינה מופיעה בלונלי פלנט אין בה תיירי חוץ כלל אלא רק מקומיים. בדרך לשם חווינו נסיעת שטח ראשונה ביחד שדווקא הפתיעה לטובה, ובה חצינו כפר קטן בו בדיוק התרחש בו משחק כדורגל שכנראה לא היה מעניין במיוחד כי כשחלפנו כל היציע המאולתר , שכלל כמה עשרות אנשים, הסתובב להסתכל עלינו ובגבו למגרש. כנראה שקסדה פרחונית עם צמה בלונדינית המבצבצת מאחור אינם מחזה שכיח שם

מבעד לדמעה מלוכלכת מאבק נפרדנו מהקריביים שליוו אותי לסירוגין מתחילת הטיול, המשך הדרך היה הרבה יותר מהנה ויפה- מדהים שתוך שעה-שעתיים כ¨כ הרבה משתנה- החום המהביל הקריבי מתקרר, האנשים נעשים לבנים יותר (כמעט לא רואים ¨אפריקאיים¨להבדיל מהחוף הקריבי), בתי הקש מתחלפים בבתי לבנים, אין יתושים (!!) וכו'. טיפסנו מהים לגובה 2800 מטר (לפי הג'י.פי.אס- לדעתי ברמת דיוק של עשרות מטרים) בדרכים מפותלות חוצות רכסים ונהרות ולאחר 10 שעות רכיבה, כבר בחושך ובגשם הגענו לעיירה יפה ללינה אך (ופה יש לומר כרגיל) נפלנו על פסטיבל מקומי כך שהייתה תפוסה מלאה במלון וחצי בעיירה, כך שבלית ברירה, עייפים ומפנטזים על מקלחת חמה, המשכנו לעיירה הבאה בנהיגת מכשירים ומצאנו חדר. מיותר לציין שגם פה היה פסטיבל כך שכל הקאובואים והקאוביות השוויצו ביכולות הרכיבה שלהם ברחובות. בשלב זה אני מוכרח לציין שביום זה גיל הפגינה כושר סיבולת מרשים עת גמענו 480 ק¨מ רובם בכבישים מפותלים, בגשם וחלק גם בחושך -כה לחי!! ואזי ומלכוש אמרתי לכם שאני אחזיר אותה מסוקסת עם גריז על הידיים ושערות בחזה, כנראה שגם הטירונות בטיירונה עזרה

משם הדרך למדיין היתה קצרה עם אחו אינסופי משופע בנהרות פרות ופיתולים
עכשיו אנחנו במדיין בהוסטל חובב אופנועים - הבעלים גם עשה טיול דומה בעבר והשתקע פה, אני כבר חמדתי כמה חלקים מגופת הקי.אל.אר (כמו שלנו) ששוכב במחסן. מפה בעצם נהיה צמודים להרי האנדים כמעט כל הדרך דרומה

ועכשיו, לראשונה, ורק בגלל שהיא הייתה גיבורה, רבותי ובעיקר גבירותיי- קבלו את פינת המורכבת!! מקווה שתשרדו את מצעד הבכיינות... גיל את לוקחת

ובכן
כמו על האופנוע גם פה קיבלתי את החלק האחורי אך אל תתנו לזה להטעות אתכם למורכב תפקיד חשוב מאוד בחיי האופנוע ועל אחת כמה וכמה אם היא מורכבת. המורכבת שולטת על האווירה באופנוע. אם היא מתבכיינת או מחבקת, מפחדת או זורמת ומה יהיו השירים שיושמעו. היא כמובן שולטת על עוד המון דברים אחרים אבל הם לא בהכרח קשורים לאופנוע או לטיול.. אז לא משנה.
הנה הפרטים העסיסיים באמת, פה לא תשמעו על חלקי אופנוע חסרים או ספירות מיילים ומונחי טייסת לא ברורים, פה תשמעו את החוויות מנקודת המבט הנשית, האחורית ואולי המפוכחת יותר.
אז כמו שבן זוגי שיחייה (ושהוא יזוז קצת קדימה) סיפר הפגישה באמת הייתה מרגשת ומוזרה. נפגשנו בקרטחנה בעודי גוררת את תיק הענק (עוד נדבר על כל נושא הציוד בהמשך) על הרצפה ונראה לי שקצת הרגשנו כמו שני ילדים מרוגשים שלא כל כך יודעים מה לעשות ומה לומר. התעשתנו די מהר ועלי לציין לטובה, שעומר אכן עשה מאמצים לפנק אותי והיה לנו חדר משופר וקולה!!! נושא הקולה עוד יגרור וויכוחים רבים בהמשך הדרך

קרטחנה באמת מקסימה אומרים שהיא העיר הכי רומנטית בדרום אמריקה. אבל את כל התיאורים והמדרגים עומר יעשה. אני אספר לכם מה עומד מאחורי הרכיבה על האופנוע. הפרטים הקשים מנשוא שנחסכו ממני עד כה. אך לא עוד!אז קודם כל יש את כל נושא האריזה. לאחר שאולצתי להפרד ממספר פריטים יקרי ערך כספי וריגשי כמו מרכך, קרם גוף, מספר תרופות (סליחה אמא, נאבקתי. באמת) ועוד כל מיני דברים שהדחקתי למען שלום בית, ואחרי הרטינות האין סופיות של עומר על כמות הדברים שהבאתי ועל כך שעכשיו הוא ייאלץ לאכול את כל השוקולדים במכה כי אין מקום, התחילה האומנות האמיתית. אומנות האריזה בתיק שאינו מוגדר, בדרך המצומצמת ביותר ושתהיה גם הנוחה ביותר כמשענת לגב.
בפעם הראשונה שארזתי.. כן, כן, זה התפקיד שלי.. אני חושבת שארזתי ופרקתי איזה 5 פעמים, הייתי על סף דמעות ושקלתי ממש את האפשרות לחזור לעשן. (אפשרות שנשקלה עוד מספר פעמים ועוד נשקלת לצערי לעיתים). בפעמים הבאות שארזתי כבר הצלחתי יותר טוב ואפילו הוכרע המאבק על המרכך בוויתור הדדי והסכמה על קניית מרכך ושמפו באחד. המבינות יודעות שזו עדיין הקרבה והלא מבינים, פשוט לא מבינים
את הרכיבה הראשונה באמת עשינו עם כל הציוד והיה קשה למדי. אני בעצם ישבתי בצורה כל כך מעוכה שיכולתי להרדם באמצע הנסיעה ולא לחשוש מכך שאזוז או אפול כי הקונטרה משני הצדדים החזיקה אותי ממש טוב. נראה לי שגם העייפות שחשתי נבעה מכך שלא הגיע לי מספיק חמצן מאחר ולריאות שלי לא היה מספיק מקום להתמלא. מה שאני מנסה לומר זה שאולי עומר יתקשה להביא ילדים בעתיד אבל אם זה היה ממשיך זה ללא ספק לא היה איתי, כי אני לא הייתי שורדת. תחליטו אתם על מי לרחם יותר
אין לי מה לומר יותר מידי על החום המזעזע שבו צופה ממני ללבוש מעיל בן 3 שכבות מכנסיים שגדולים עלי ב4 מידות, כבדים מנשוא וכמובן כפפות עור שחורות (זה עקרוני בשמש) והקסדה. בכל עצירה שהייתה מיהרתי להתפשט, עומר ממש לא הבין את זה.
אחרי שעזבנו את הקריבים והתחיל גשם הוא הביא עימו סוגיות אחרות כמו סגירת כל פתחי האיוורור שפתחתי לעצמי בבגדים וכיצד להתחבא הכי טוב מאחורי עומר. אני מורידה את הקסדה בפניו, הוא סופג הרבה יותר ממני
בסך הכל, אם נתעלם מהעבודה שמרבית הנסיעה אני מנסה לגונן על ישבני ולהתעלות מעל מכאוביו ונשכח רגע ממזג האוויר המתעתע והקיצוני. אני נהנית מאוד מאוד! קולומביה מדהימה ביופייה, מלאה באגמים ומשטחי דשא שבהם רועים סוסים ואני מפנטזת על הבתים שהייתי בונה לי פה. נהנית לבצבץ לעומר במראה ולתת חיבוק מדי פעם ואני גם די גאה בעצמי על החוויות שאני עוברת בתחושה טובה ועל הדרך שבה אני לוקחת את הדברים. מורכבת רצינית אנוכי
אז אני לא יודעת אם אחזור עם שערות בחזה אבל מה שבטוח שאחזור יותר מחושלת, פחות מתלוננת ועם ריח נוראי באצבעות הידיים- גם את זה לא ידעתי לפני